מעמד ישראל בעולם וסוגיית הבידוד: ברית במשבר
לקריאת המחקר המלא לחצו כאן
המעמד הבינלאומי של ישראל הוא נושא שאינו יורד כבר שנים מעל סדר היום הציבורי. האם ישראל מתקרבת למצב של בידוד בינלאומי? מהי מידת הנזק שגורמים החרמות המתוקשרים המוטלים על מוצרים ישראלים? ומה ניתן לעשות כדי לעצור את ההידרדרות המהירה ביחסים עם ארצות-הברית ואירופה? כל אלה הן שאלות שמעסיקות, בצדק רב, הן את אזרחי ישראל והן את הנהגת המדינה.
אלא שנושא זה לא זוכה לדיון רציני ומעמיק דיו, שהולם את מידת חשיבותו עבור עתיד מדינת ישראל. רוב השיח הציבורי מתקיים במישור בלתי-רציונלי ונשען בעיקר על סיסמאות ריקות ולא על עובדות ונתונים. ככזה, הוא מיטלטל באופן קיצוני בין נבואות אפוקליפסה היסטריות מצד אחד, לבין שאננות מופרזת ורשלנית מצד שני.
מחקר זה הוא ניסיון לבחון את מעמדה הבינלאומי של ישראל באופן שקול וענייני, תוך הסתמכות על נתונים מבוססים ומדדים אובייקטיביים. זאת במטרה להגיע להערכה מדויקת ככל הניתן הן של מצבה הנוכחי של ישראל והן של הסכנות וההזדמנויות המונחות לפתחנו. המחקר מבוסס על בחינה של שלושה תחומים עיקריים: דיפלומטי-מדיני, תרבותי-מחקרי וכלכלי.
- ככלל, מעמדה הבינלאומי של ישראל הוא סיפור הצלחה כמעט יחיד מסוגו. כל ראשי הממשלה מאז קום המדינה הבינו את החשיבות האדירה שבקיום יחסים הדוקים עם ארצות הברית ואירופה, במיוחד נוכח הבידוד הגיאו-פוליטי של ישראל במזרח התיכון, המלווה את המדינה מראשית ימיה. העולם, מצדו, הוכיח כי הוא מעוניין בשיתוף פעולה קרוב עם ישראל. המקום המרכזי שקנתה לעצמה המדינה בקהילה הבינלאומית במגוון רחב של תחומים - מדע, תרבות, שת"פ צבאי ומודיעיני, דיפלומטיה ועוד - הוא הישג שראוי להתגאות בו.
- נבואות הזעם לגבי בידוד בינלאומי של ישראל מוגזמות. ניתוח של הזירה הדיפלומטית מראה כי ישראל לא מבודדת מהעולם; מדינות רבות מקיימות עמה יחסים כלכליים, תרבותיים ודיפלומטיים ומגלות עניין רב בטיפוח ובחיזוק יחסים אלה. בניגוד לדעה הרווחת ולמסרים היוצאים חדשות לבקרים ממשרדים ממשלתיים שונים, מדינת ישראל לא סובלת מדה-לגיטימציה. החרם על ישראל הוא תופעה שולית יחסית, שאינה מצליחה לקנות אחיזה בקרב הקהל הרחב, אף לא בקרב האליטות ברחבי העולם. זאת מאחר שהרוב המכריע של הגורמים שבאים במגע עם ישראל מכירים באופן חד-משמעי בזכותה להתקיים ואינם מטילים ספק בצדקת קיומה. בין ישראל לבנות בריתה קיימת לא רק שותפות אינטרסים אד-הוקית אלא גם קירבה רעיונות וערכית.
- בעשור האחרון, וביתר שאת מאז עליית נתניהו לשלטון ב-2009, ניתן לזהות בישראל מצד אחד הערכת-יתר של כוחה ומצד שני הערכת-חסר של הנזק שעלול להיגרם עקב הרעה משמעותית או ניתוק היחסים עם ארצות-הברית ואירופה. תפיסה זו גוררת התנהלות כושלת ברמה הבינלאומית שגובה מישראל מחירים כבדים. ניתן להעריך כי המשך התנהלות זו יגרור בעתיד נזקים כבדים עוד יותר.
- העשור האחרון מבשר על תופעה נוספת: בכל פעם שמתגלע משבר בין ישראל לאחת מבנות בריתה - מה שקורה בשנים האחרונות לעתים תכופות יותר ויותר - מנסים קברניטי המדינה להסיט את תשומת הלב הציבורית מן המחלוקת הקשה אל עבר יעד חדש ומבטיח: הודו, מזרח אירופה, דרום אמריקה, סין ועוד. בחינה של הנתונים הכלכליים בארץ ומעבר לים ושל היחסים הבין-מדינתיים עד כה, מלמדת כי הטענה שיש תחליף ליחסינו ההדוקים עם ארצות הברית ואירופה מופרכת מעיקרה.
- בדיקה של מגוון פרמטרים בשלושה תחומים - תרבותי-מדעי, כלכלי ומדיני - מראה במובהק שכמעט 100% מהמקרים שבהם יחסי החוץ של ישראל אינם אופטימליים קשורים במישרין לשליטה הישראלית על השטחים. בעניין זה קיים קונצנזוס בינלאומי כמעט מוחלט, השולל את המדיניות הישראלית מעבר לקו הירוק. על-פי כל הערכה סבירה, גם אין סיבה לצפות כי הוא ישתנה. המחשבה שלפיה ניתן להתעלם ממחלוקת קשה זו בין מדינת ישראל לבין הקהילה הבינלאומית היא מחשבה בלתי-אחראית שאינה מעוגנת במציאות.
- המדיניות הישראלית בנוגע לשטחים לא פוגעת רק ביחסיה עם העולם אלא גם ביעילותה של הדיפלומטיה הישראלית. משרד החוץ וגורמים דיפלומטיים אחרים נאלצים לנהוג במדיניות-חוץ סכיזופרנית: ברמה הפורמלית הם מחויבים לתפיסת שתי מדינות לשני עמים, אלא שדה פקטו הם משקיעים משאבי זמן רבים ויקרים בהגנה על מדיניות ישראל בשטחים.
לאור כל זאת, מנהיגות ישראלית אחראית חייבת לקחת בחשבון את הסכנות הנשקפות לה מהתעצמות הקרע עם המערב. במקביל, עליה להפנים כי כל פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני חייב לעלות בקנה אחד עם ערכי היסוד של הדמוקרטיות המערביות, וכי המשך הדחייה של פתרון זה מסב לישראל נזק משמעותי שהשפעתו על חיי אזרחיה רק תלך ותגדל בשנים הקרובות.
