ההסברה הישראלית 2012: מיתוס ומציאות

בשנת 2006 פרסם מבקר המדינה דוח חריף על מערך ההסברה הישראלי. בעקבות הדוח עבר מערך ההסברה שינוי מקיף ויסודי, ואף הוקם מחדש משרד ממשלתי ייעודי לטיפול בנושא. עם זאת, הביקורת על הסברה לקויה מצד ממשלת ישראל ממשיכה להישמע מפי אנשי ציבור, עיתונאים וחוקרים. הדעה הרווחת כי לישראל יש בעיית הסברה, בפרט בנושא הפלסטיני, לא התערערה ואולי אף התחזקה.

מחקר זה הוא ניסיון ראשון מסוגו לבחון את מערך ההסברה הישראלי על סמך עובדות ונתונים ועל פי מדדים מקצועיים בין-לאומיים. נראה כי הביקורת על מערך ההסברה מבוססת בעיקר על רשמים ועל הלכי רוח נוכח בעיות בתדמית ישראל או במעמדה ולא על נתונים אובייקטיביים. רוב טיעוני הביקורת אינם מעוגנים בקריטריונים רלוונטיים, ואינם מביאים בחשבון יעדים שניתן להציב למערכת דיפלומטיה ציבורית.

ניתוח המושג "דיפלומטיה ציבורית" במתכונתו המקובלת בעולם המחקר מעלה שבעה מדדים לבחינת מערך הסברה. בחינת מערך ההסברה הישראלי לפי מדדים אלה מראה שהוא עומד בכולם במידה משביעת רצון ואף למעלה מזה. מערך ההסברה הישראלי מתגלה במחקר זה כמנגנון משוכלל, מתואם ומתוחכם, המתאים את עצמו למצבי חירום ויוצר שיתופי פעולה עם בעלי תפקידים רבים ומגוונים. הדיפלומטיה הציבורית הישראלית מתגלה כיעילה במיוחד בערוצי ניו-מדיה ובתקשורת לא פורמלית, וכמי שהפנימה היטב את חשיבות "העצמה הרכה".

מעיון בנתוני המחקר מתברר שהתפיסה הרווחת בדבר "בעיית ההסברה" והעיסוק המתמיד של בכירים ישראלים בבעיה זו – בטעות יסודם. את מערך ההסברה ואת הישגיו יש לבחון בהשוואה ליעדים הרלוונטיים למערך כזה ולפי הסטנדרטים החלים עליו. לאור שכלולו ויעילותו של מערך ההסברה הישראלי ומתוך בחינת היעדים הרלוונטיים למערך דיפלומטיה ציבורית – לא ניתן לייחס להסברה את הפגמים בתדמית ישראל ובמעמדה הבין-לאומי. מסקנת המחקר היא כי "בעיית ההסברה" אינה אלא מיתוס שמסיט את תשומת הלב הציבורית מבעיותיה האמתיות של ישראל, שנובעות ממדיניות לקויה ולא מהסברה לקויה של מדיניות ראויה.