הבעיה עם איזור הנוחות בין ניהול הסכסוך לצמצום הסכסוך
השימוש בצמצום הסכסוך, גישה וטרמינולוגיה שהוחדרה לשיח הציבורי על ידי ד"ר מיכה גודמן, היא הכלי המיתוגי שדרוש כדי לנסות להגדיר מחדש את מדיניותה של ישראל ביחס לנושא בו היא מאוד לא רוצה, אך חייבת לעסוק. ההבדלים בין שתי הגישות אינם רבים, יש שיאמרו כמעט לא קיימים. שתיהן מהדהדות מצב תודעתי של דחייה והדחקה, בניסיון להתעלם ממציאות במקום לנסות לשנות אותה.
המשותף לניהול וצמצום הסכסוך הוא ההנחה המוצהרת שישראל צריכה להמשיך לשלוט על הפלסטינים. זו הבעיה השורשית בגישות האלה. כי גם אם יש נימוקים כבדי משקל בעד, הרי ששתיהן מתעלמות לחלוטין מהשלכות המציאות הזו ומשבריריותה. שתיהן מתקיימות במרחב תודעתי כמעט מיסטי, שמאפשר להן להניח שהזמן יכול להפיג מתחים, להעלים בעיות ולנרמל קשיים ממשיים. הן מחפשות דרך פעולה קלה ויעילה במקום בו בהכרח נדרשות הכרעות לא נוחות.
כדאי להזכיר את המוסכמה הבסיסית שעליה צריכה להיות מונחת כל תפיסה לגבי הסכסוך: כיבוש של עם אחר אינו בר-קיימא בטווח הארוך. מיותר לציין (או שמא לא?) את ההיבט המוסרי של הנושא. את המציאות היומיומית של חיים תחת שלטון צבאי תחת ריבון בדמות גנרל, על כל מה שכרוך בכך. או את ההשלכות של כיבוש על מבנה ואופי החברה הישראלית בגדה המערבית ובתוך גבולות הקו הירוק.
אבל הרי מוסר הוא רכיב זניח במדיניות לשיטתם של מנהלי ומצמצמי הסכסוך, לא כי אין לו חשיבות אלא מכיוון שהוא מרחף בעולמות אוטופיים ומנותקים מהאלימות והחספוס של הארץ הזו. אלא שגם ברכיבים הקשיחים יותר הכיבוש איננו אפשרות טובה. רוב בכירי מערכת הביטחון בעבר ובהווה, באופן רציף לאורך שנים, טוענים שבהכרח השקט המדומה יסתיים בהתלקחות. העימות האלים הבא יתפרץ, זו רק שאלה של עיתוי. למעשה גם בעתות שקט – לפי נתוני צה"ל ושב"כ – מסוכלים מאות ניסיונות פיגוע מדי שנה. אמת, גם בקרב הפלסטינים הייאוש גובר. יותר ויותר צעירים, בעיקר, זונחים את רעיון שתי המדינות ומביעים עניין ברעיון של מדינה אחת. מטבע הדברים הם אינם רואים עצמם במדינה כזו כנטולי זכויות, אלא כשווי זכויות ליהודים בה. בשפה פשוטה יותר, השינוי בדעת הקהל הפלסטינית קשור בתרחישים מדיניים, ולא משקף ריכוך כלשהו ביחס לכיבוש.
חשוב לזכור נקודה נוספת. ישנה זחיחות מסוימת בהנחה שישראל שולטת במצב, ויכולה להכיל כל התפתחות בתנאי שתשמר את מצב הביניים, את הסטטוס-קוו. זו נשענת על ההיסטוריה, על שתי האינתיפאדות שהיו ומבצעים צבאיים עתיים. אלא שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. כיצד ניתן לדעת שההתפרצות האלימה הבאה – זו שתבוא לפי כמעט כל הערכה מקצועית – לא תשנה כליל את האיזונים הקיימים כיום? מי ערב לכך שעימות אלים מתמשך לא יגבה מחיר שישראל לא תהיה מוכנה לשלם, ושיגרע מהמצב הנוכחי? הדימיון הפוליטי הישראלי מכוון לעימותים שהוא מכיר מהעבר. הוא מתקשה לדמיין מציאות טובה יותר, ויותר מכך הוא מתעלם מהסבירות של מציאות גרועה יותר.
אם הסטטוס קוו הוא הרבה פחות יציב ממה שאנחנו רוצים לקוות, הרי שניהול או צמצום הסכסוך הן גישות מסוכנות היות שהן מונעות מאיתנו את האפשרות למנוע התפרצות אלימה שעתידה לבוא. כיבוש איננו ולא יכול להיות תכנית עבודה. סכסוך לא מנהלים או מצמצמים, סכסוך פועלים כדי לפתור. גם אם לא מיד, כיוון הפעולה הוא לעבר סיום של הסכסוך ולא המשכו.
מה שגודמן מציע משול לעצה לזוג נשוי על סף פרידה, שרצוי כי יתנהגו יפה יותר ובאדיבות אחד כלפי השני, על מנת להנעים את התהליך ולהימנע מריבים מסוכנים שיותירו טעם רע ויצלקו אותם. זה באמת יכול להנעים את תהליך הפרידה, אבל זה לא יכול למנוע את הפרידה ולא לפתור אף אחת מהבעיות המהותיות שבגינן החליטו הצדדים להיפרד מלכתחילה. אחת מבעיות היסוד בצמצום הסכסוך היא הסיפור על האיום הדמוגרפי והאיום הגיאוגרפי שמונעים מישראל לחתור להסדר בשלב הנוכחי, אלא שבכך נשללת אפשרות להסדר אי פעם. ולכן המדיניות לא נגזרת מאיזשהו אופק ראוי אלא רק מהסכנות שמזוהות כרגע.
צמצום הסכסוך הוא לא הרבה יותר מכותרת מיתוגית עם קוסמטיקה מצוינת שמאירה באור אחר את ניהול הסכסוך. כן, המנגינה ערבה יותר לאוזן ועושה שכל למי שחיפש הצדקות ונימוקים. לא מעבר. נכון שהמזרח תיכון השתנה, ישראל השתנתה וגם הפלסטינים. דבר אחד לא השתנה: חלוקת הארץ, בעייתית ככל שתהיה, עולה על שאר החלופות האחרות בכל פרמטר. האשליה שישראל תוכל לאורך זמן לשלוט על עם אחר ללא שיורע מצבה, מכל בחינה, שגויה ומסוכנת. מדינה פלסטינית לא תוקם מחר בבוקר, התנאים עוד לא בשלו בשני הצדדים. גישת צמצום הסכסוך איננה תחליף לכך. היא נחמדה, היא בלתי-מזיקה, היא שלב נעים בדרך ליעד. היעד הוא לא המשך הכיבוש, אלא סיומו. מי שמנסה למכור או לקנות חלומות אחרים, מסתכן בהתפכחות כואבת במיוחד.לקריאת המחקר המלא, לחצו כאן.
