24.07.2016 פרשנות מאת ד"ר אסף שרון
ביקור רבנים וצוות מכינת עלי באתר של המכינה. צילום: פייסבוק המכינה
ביקור רבנים וצוות מכינת עלי באתר של המכינה. צילום: פייסבוק המכינה    

מלחמת אזרחים במעמד צד אחד

ראשי מחנה השמאל מסרבים להבין את מה שהבינו קודמיהם - הדת הפוליטית מסכנת את עתיד המפעל הציוני

בימים האחרונים משתוללת סערה ציבורית סביב רצף התבטאויות חשוכות של כמה מבכירי הרבנים של הציונות הדתית. הראשון, הרב הצבאי הראשי החדש, מעודד בגלוי הוצאה להורג של שבויים. השני, מראשי המכינה הקדם-צבאית בעלי, חושף כיצד הומואים — "סוטים" כלשונו — משתלטים על צה"ל מבפנים. השלישי, ראש ישיבת רמת-גן, משווה בחיוך משועשע בין נשים לכלבים. מי שיטרח לצפות בהרצאות המלאות שמתוכן לקוחות ההתבטאויות מעוררות הסערה, יגלה כי השקפותיהם לגבי מיניות ומעמד האישה אמנם ארכאיות, אלא שהן מזינות פרוגרמה פוליטית אקטואלית לחלוטין.

לא מדובר באנשי רוח דגולים ולא בלמדנים מופלגים. בעולם הישיבות היחס אל לוינשטיין וחבריו הוא כאל קוריוז, מדריכים בתנועת נוער יותר מאשר תלמידי חכמים. למרות זאת, בזכות המוסדות שהם מובילים, מעמדם ב’בית היהודי’ וקשריהם לצבא, השפעתם הפוליטית עצומה. המאניירות הרבניות והכריזמה הדרשנית מעניקות להם הילה של סמכות שמטילה מבוכה ואלם על רבים מדי בציבור הישראלי. שכן העניין האמיתי איננו לוינשטיין והכת שלו, אלא הרפיסות המתמשכת של ישראל הנאורה ומנהיגיה אל מול ההשתוללות של הימין הדתי.

במדינת ישראל שוררת זה זמן מלחמת אזרחים קרה. בלב המערכה ניצבים שני חזונות חלופיים למדינת ישראל: החזון הציוני שמעלה על נס את הנורמליות, וממולו חזון הופכי, משיחי. בכנס שבו סיפר לוינשטיין בגאווה כיצד סילק מבה"ד 1 שיעורים על סובלנות מגדרית, דיבר גם הרב מרדכי שטרנברג, אחד הרבנים המשפיעים ביותר בציונות הדתית. מעבר לגיבובי הדברים הלא קוהרנטיים, מעבר לדמגוגיה התיאטרלית שבאה לכסות על ריקנותם, ומעבר לבורות המביכה לגבי יהדות, נצרות וליברליזם — מתגלות פניה של ריאקציונריות מוכרת. זוהי תגובה שמרנית שדוחה את התרבות המערבית, ובמיוחד את ערכי הסובלנות, השוויון וחירות הפרט. היא בזה למוסר ההומניסטי, שוללת פלורליזם דתי או רעיוני, ועוינת שוויון לנשים ולמי שאינם יהודים.

אין מדובר בתפיסה מסורתית גרידא — אלא בדת פוליטית. תביעותיה אינן נוגעות לאורח החיים האישי של המאמין או לסדרים הקהילתיים הרצויים כי אם ליסודות הפוליטיים של מדינת ישראל. "מובן מאליו שהמדינה שלנו היא מדינה דתית", קובע שטרנברג בהרצאתו. "בעומקה היא מדינה שיש לה תורה, שיש לה רבנות, והיא לא יכולה לעשות דברים בלי לשאול את הרבנות שלה... ממשלת ישראל לא יכולה להתנער ולהחליט החלטה שאינה יוצאת מהנחת היסוד הזאת. למדינה שלנו יש רבנות, והיא לא יכולה לעשות צעד בלי הרבנות שלה. מדינת ישראל מגשימה חזון נפלא... את התורה... יש לה תורה, זו החוקה שלה".

הריאקציה היהודית, בדומה לאחותה האסלאמית, היא דת פוליטית. אל מול הליברליות המודרנית, הרואה בדת עניין פרטי ובמדינה עניין ארצי, חילוני ומעשי — הדת הפוליטית תופסת את המדינה כאמצעי למימוש חזון דתי ולכן ככפופה לסמכות הדתית. בין העולמות הללו אין — ולא יכולים להיות — לא גשרים ולא פשרות. מיסודם הם שוללים האחד את השני: ניצחונו של האחד יבשר את תבוסתו של השני. שוררת ביניהם מלחמת תרבות.

למרבה הטרגדיה, כבר שנים שמדובר במלחמה במעמד צד אחד. למרות שרוב הציבור הישראלי, ובתוכו גם שומרי מצוות רבים, רחוק שנות אור מעולמם החשוך של לוינשטיין ושטרנברג, הקנאות שלהם לא נתקלת בהתנגדות של ממש. נבוכים, רופסים וחיוורים מגמגמים מנהיגי הציבור אל מול האייתולות של הציונות הדתית.
חלקם נבהלים מעוצמת האמונה והנחישות של הקנאים. חלקם חשים רגשי נחיתות אל מול הפטפטת החלולה של הדרשנים. אחרים רואים בהם בסתר לבם ממשיכי דרכם של החלוצים. במפגן של פחדנות שכבר נעשה שגרתי, התעטפו מרבית חברי הכנסת שאמורים לייצג את הציבור הנאור בשתיקה או הסתפקו באמירות לא מחייבות על אהבת חינם. הגדיל לעשות אחד מראשי המכינות החילוניות המזוהות עם מפלגת העבודה שהצהיר בשיא הסערה הציבורית כי למרות האמירות הקשות, לוינשטיין עודנו "שותף" למפעל החינוכי שהוא עומד בראשו.

כנגד האחים היהודים נדרש קרב נחוש, לא צו פיוס.

״יש לאנשי 'המזרחי' כוונה, המסתברת בנקל מתוך השקפתם, לשזור את הדת בציונות... ולקבוע אותה, כלומר את הדת האורתודוקסית שלהם, כיסוד לציונות. [הציונים במערב אירופה] לא רק שהם מתחנחנים לפני היהדות האותודוקסית, אלא גם נטלו את הלך המחשבות של 'המזרחי' והחילו אותו באורח אנכרוניסטי וחסר כנות פנימית... אפילו אותם מנהיגים, שבשאר עניינים הם חופשיים בדעותיהם לחלוטין, נוהגים מטעמים רבים לנקוט בפעולותיהם טקטיקה, שהם רואים אותה כסובלנית כלפי האורתודוקסים, אך למעשה יש בה משום נקיטת עמדה בעד הציונות הדתית ומשום דיכוי של חופש המצפון".

את הדברים הנבואיים הללו כתב חיים וייצמן להרצל ב-1903. את מה שהבינו היטב אבות הציונות, מסרבים להפנים מי שמתיימרים להיות יורשיהם. לא רק הקרב הפוליטי היומיומי הפך משימה מחייבת מדי עבורם, אפילו סימון היריב הפוליטי המובהק של המחנה שלהם הפך למשימה שגדולה על מידותיהם.

 
שתף מאמר זה