הערכת מדיניות נתניהו נגד תוכנית הגרעין האיראנית
הנושא הבטחוני המרכזי על סדר יומה של ממשלת ישראל, ואחד המרכזיים מאלה שיעמדו לדיון במערכת הבחירות הקרובה, הוא סוגיית הגרעין האיראנית. במאמר זה ננתח ונעריך את מדיניות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והתנהלותו בסוגיה זו. הניתוח יראה כי ביסודו של דבר המשיך נתניהו קווי מדיניות שהותוו לפניו, ולא חרג מן הקונצנזוס של הצמרת הפוליטית והמקצועית בישראל ובעולם. כהונתו התייחדה בשיפור היערכותה הצבאית של ישראל ובשינוי מאפייני השיח עם הקהילה הבינלאומית, אך הטקטיקה הדיפלומטית האגרסיבית בה נקט פגעה באותם היעדים שההכנות הצבאיות וקווי המדיניות האחרים שלו נועדו לשרת, והרעה את מצבה של ישראל בהיבטים שונים.
ההתמודדות עם איום בטחוני מתחילה בזיהויו. ממערכת הבטחון, הפועלת בתוך סד אילוצים, נדרש לתעדף את האיומים עימם היא מתמודדת, היות ובהכרח, השקעה במניעת האחד מפחיתה את ההשקעה באחר. את התעדוף הזה עשוייה מערכת הבטחון להציע, אך מי שנדרש לאשר אותו ומי שבסופו של יום אחראי לו, הוא הדרג המדיני. מדברי ראש הממשלה אנו למדים שהוא רואה באיראן את האיום מספר אחת שבפניו ניצבת המדינה.1 במובן זה ממשיך נתניהו את מדיניות קודמיו. כבר בתקופת ראש הממשלה שרון ניתנה לאיום האיראני עדיפות מיוחדת,2 והגדרתה כאיום הראשי על ישראל רק התחדדה בתקופת אולמרט כראש הממשלה.3 בתקופת אולמרט גם הוצבה איראן בראש הצי"ח המגדיר את סדר העדיפויות המודיעיני של זרועות המודיעין הישראליות.4 לנתניהו, שנבחר לראשות הממשלה לאחר שישראל התעמתה עם הטרור הפלסטיני, עם סוריה ועם לבנון בתקופות קודמיו, היה פשוט יחסית להמשיך בהגדרת איראן כאיום הראשון במעלה על סדר היום הישראלי, וככל הנראה כל מי שעשוי לבוא במקומו לא יחרוג מהגדרה זו.
גם במסגרת הסכמה על מעמדו היחסי של האיום שמציב גרעין צבאי איראני, תתכן מחלוקת על יעדי המדיניות ביחס אליו. במגוון הזדמנויות הבהיר ראש הממשלה כי יעד העל של המדיניות הישראלית הוא לעצור את תכנית הגרעין כולה, ובמשתמע, לא רק את היבטיה הצבאיים. לעמדה זו שותפה גם הקהילה הבינלאומית שמתנה את סיום משטר הסנקציות על איראן בעמידה במחויבותיה הבינלאומיות, קרי השעייה של ההעשרה.5 ישנה הסכמה חוצת גבולות ומחנות פוליטיים כי לא ניתן לסמוך על הצהרות המשטר האיראני הנוכחי שמטרת תוכנית הגרעינית היא אזרחית בלבד ולכן נדרש ממנו לחדול מכל פעילות גרעינית. את ההסכמה הרחבה הזו לא יצר נתניהו ואין ראיות לכך שתרם לה תרומה משמעותית כלשהי.
עם זאת, כפי שלימד נאום ראש הממשלה באו"ם,6 עצם קיומן של יכולות העשרה באיראן איננו תנאי מספיק לתקיפתה, אך יעד הביניים של המדיניות הישראלית הוא למנוע מאיראן להתקדם בנתיב יכולות גרעין צבאיות. יעד זה בפרט, נמצא בקונצנזוס מוחלט בקרב מקבלי החלטות בישראל, בארה"ב ובמידה רבה גם באירופה; החכמה המקובלת היא כי מי שעשויים להתמודד על השלטון בבחירות הקרובות מלבד נתניהו, הם: שלי יחימוביץ', ציפי לבני ואהוד אולמרט וכי יאיר לפיד מקווה גם הוא להשיג נתח אלקטורלי משמעותי. כל האישים הללו הבהירו לא אחת, כי לא ישלימו עם יכולות גרעין צבאיות באיראן.7 גם הנשיא אובמה עמד על כך קודם שנבחר, לאורך כהונתו ושוב בתקופה האחרונה, כי "איראן גרעינית היא בלתי מקובלת על ארה"ב" ושכנשיא הוא לא יתיר לה יכולת גרעין צבאית,8 וכך הדבר גם ביחס לרוב מנהיגי אירופה.9 גם במובן זה, אם כן, ראש הממשלה איננו חורג מתחום הדיון המקובל.
המרכיב הבא בתהליך קבלת ההחלטות בכל נושא בטחוני הוא תהליך הערכת המצב, התהליך בו משוקלל הידוע לנו על האויב ועל יכולותינו שלנו, במטרה להתוות את אפשרויות הפעולה הפתוחות בפנינו. בהקשר זה ניכר עוד יותר כי ראש הממשלה פועל בתוך מרחב דיון שלא הוא יצר, ושלא השתנה באופן מהותי בתקופת כהונתו כראש הממשלה.
על אף החשאיות שלכאורה אופפת את קבלת ההחלטות בנושא האיראני, עיון מדוקדק בראיונות של בכירים ישראליים ובדיווחי עיתונאים מהארץ ומהעולם, מגלה תמונה די ברורה. אמנם נתיבי הטיסה הספציפיים, מועד הפעולה וסדר הכוחות שיופעלו אם וכאשר יוחלט לתקוף באיראן הם עניין לאיפול מוצדק, אך מרחב הדיון הוצג היטב.10
תחום הדיון מוגדר בנוסחה "פצצה או הפצצה", כאשר חלק ניכר מהדיון הוא בשאלה האם כבר הגענו לרגע בו יש להכריע או שלפנינו זמן נוסף למצות אסטרטגיות אחרות. בין שתי האפשרויות האלה, שאף אחת מהן לא חביבה על מקבלי החלטות בישראל, ישנם שני ערוצי פעולה שנועדו לדחות את מועד ההכרעה בדילמת ה"פצצה או הפצצה". הראשון הוא המערכה הדיפלומטית ששיאה הוא הסנקציות החריפות המוטלות על איראן ושרק הולכות ומחריפות. מטרת הסנקציות היא משולשת: (א) לעודד את איראן לזנוח את שאיפותיה ליכולות גרעין צבאיות, (ב) לפגוע ביציבות המשטר האיראני (ג) ולהמחיש למדינות מזרח תיכוניות אחרות ששוקלות ללכת בדרכה של איראן כי יהיה לכך מחיר. ערוץ הפעולה השני הוא המערכה החשאית הנרחבת, המשותפת על פי פרסומים זרים לקהילת המודיעין הישראלית והאמריקאית,11 שמטרתה לפגוע בידע וביכולות הגרעיניות של האיראנים כדי לדחות את כניסתה של איראן למועדון הגרעיני ולמה ששר הבטחון מכנה "מרחב החסינות" מפני פעולה נגדה.
על פי ההערכה הרווחת, אף אחד מהערוצים האלה לא ישיג את היעד הרצוי לבדו,12 אך מקבלי ההחלטות יכולים לקוות כי בינתיים יקרה אחד משלושה דברים: (א) שבתקופת הביניים תווצר הסכמה בין ישראל לארה"ב על תקיפה צבאית ישראלית ואולי אף אמריקאית שתחסוך לישראל את ההשלכות הבעייתיות של תקיפה לא מתואמת; (ב) שהשילוב בין הסנקציות למערכה החשאית יביא את המשטר האיראני לזנוח את שאיפותיו הגרעיניות ולהסתפק ביכולות גרעין אזרחיות עם ערובות משמעותיות; (ג) או שהלחץ הפנימי באיראן יביא לחילופי משטר ברוח האביב הערבי. משטר חדש אולי לא יוותר על שאיפות גרעיניות, אך הוא עשוי להסתפק בגרעין אזרחי ולהיות פחות עוין כלפי ישראל והמערב.
החסרון המשותף לשלושת הפתרונות הוא שהם אינם בידיה של ישראל, עם זאת, מן העבר השני, אם אחד מהם יצא לפועל הבעיה עשויה להיפתר, בעוד שהאפשרות שפעולה ישראלית עצמאית תשיג את המטרה מוטלת בספק. נניח לעת עתה את שאלת האבדות במלחמה ובפעולות נקם איראניות ונקבל לשם הדיון את ההנחה כי יש להשלים עם הפגיעה האפשרית באזרחים לאור האיום שבאיראן גרעינית. גם בתרחיש האופטימי מדובר על תקיפה ישראלית המעכבת את הפרויקט האיראני בשנתיים עד שלוש שנים,13 שלאחריה שוב תדרש התערבות בינלאומית כדי לבלום את איראן מלשקם ולהאיץ מחדש את פרויקט הגרעין. במציאות זו, ייתכן וישראל תתקשה לגבש את החזית הבינלאומית האחידה הנחוצה לאחר שמיצתה את האשראי הפוליטי שלה בתקיפה (ובאיומים רבים מספור לפניה), בעוד האיראנים מחזיקים בהוכחה הטובה ביותר לנחיצות האסטרטגית של פיתוח נשק גרעיני להגנה על ריבונותם. זאת אומרת, גם בהינתן תקיפה ישראלית עצמאית, תדרש פעולה שאיננה תלויה רק בישראל כדי לפתור את בעיית הגרעין האיראני באופן יסודי.
זהו כמובן אינו ניתוח מלא, ומאמר זה אינו מיועד או מנסה לעסוק בשאלה מהי הפעולה הנכונה מול איראן. כל מטרתו של הניתוח הייתה להציג במסודר את מה שכל בכיר במערכת הפוליטית בישראל יודע – האפשרויות הפתוחות בפני ישראל מוגבלות. את מרחב ההחלטה הזה לא נתניהו יצר. זה אותו מרחב שעמד בפני כל בכיר בטחוני ישראל בעשר השנים האחרונות פחות או יותר והוא מעוצב ומנוהל ברובו על ידי הדרג המקצועי במערכות הבטחון והחוץ.
בעוד שמרחב הפעולה העקרוני בו פעל נתניהו נותח והותווה על ידי קודמיו, על ידי דרגים מקצועיים ועל ידי הסכמה בינלאומית רחבה יחסית, הוא הציג בכהונתו שני מאפיינים חדשים: האצה של ההכנות הצבאיות לפעולה ישראלית ושינוי באופן הפעולה מול הקהילה הבינלאומית.
את ההכנות הצבאיות הניעו ראשי ממשלה שקדמו לנתניהו14 מתוך כוונה לשרת שתי מטרות; הראשונה הייתה לאפשר לישראל לפעול היה ותגיע למסקנה שפעולה עצמאית מוצדקת למרות סיכוניה. השנייה הייתה לשמש כמנוף לחץ והרתעה מול איראן ומול הקהילה הבינלאומית בניסיון להביא לעצירה או האטה של תכנית הגרעין שלא באמצעים צבאיים. על פי פרסומים בתקשורת, בתקופתו של נתניהו גדלה ההשקעה בבניית יכולת צבאית מול איראן במיליארדי שקלים.15 אופן חלוקת התקציבים והפרויקטים הספציפיים בהם הושקעו הם כמובן חסויים, אך סביר להניח כי השקעה זו תורגמה לשיפור ממשי ביכולת הצבא. מה עוד, שהקצאת תקציבים היא הכלי המרכזי בידי הדרג המדיני להניע תהליכים במערכות הציבוריות ובכללן הצבא. כלומר, אילו הייתה הממשלה מחליטה על פעולה צבאית ישראלית, נראה כי היתה מוצאת את הצבא במוכנות מספקת, הודות למאמציו של ראש הממשלה ועימו שר הבטחון והרמטכ"ל.
כפי שכבר הוצג, לפעולה ישראלית שלא במסגרת קואליציה מדינית - ומוטב שגם צבאית - בינלאומית תתכן השפעה חלקית בלבד על תוכנית הגרעין האיראנית. אך בעוד שביחס לניתוח המצב והערכת אפשרויות הפעולה קיימת אחידות דעים בין ישראל לבין שותפותיה, קיים שוני בסיסי בינינו לבין המערב בדחיפות המוקנית לנושא האיראני. עבור מרבית מדינות המערב איראן היא בעיה אסטרטגית מסדר שני או שלישי בעוד שעבור ישראל היא בעיה ביטחונית - אסטרטגית מסדר ראשון. נוכח זאת, פעלו ראשי ממשלה קודמים כדי לדרבן את העולם לפעולה בין היתר על ידי הדגשת קיומה של יכולת ישראלית אמינה לתקוף בכוחות עצמה את איראן אם תדרש לכך.16 זוהי המדיניות שמכונה בשם "המדרון האחורי". מאחורי שם זה הסתתרה אסטרטגיה שהכירה בכך שעל ישראל להמנע מלהתייצב בחזית המאבק מול איראן ולהעדיף מצב בו איראן נתפסת כאיום על שלום העולם ולא רק כאיום על מדינת ישראל.17 לא יהיה זה מופרך לייחס את תמימות הדעים שתוארה בין ישראל לבין שותפותיה להצלחה של מדיניות זו. המשך קידומה של האופצייה הצבאית הישראלית על ידי נתניהו תרם לכושר הפעולה של ישראל ב"מדרון האחורי".
עם זאת, ראש הממשלה נתניהו סבר כנראה כי אסטרטגיית "המדרון האחורי" איננה מספקת, וטען משלבים מוקדמים של כהונתו, כי הקהילה הבינלאומית אינה עושה די וכי יש לדרבנה באופן נמרץ יותר לפעולה.18 לשם כך הוא בחר באופן פעולה שונה מקודמיו. הוא העביר את ישראל מהמדרון האחורי לחזית הפומבית של המאמץ נגד איראן. בעוד שקודמיו בתפקיד ניסו להניע את הקהילה הבינלאומית לפעולה באמצעות דיפלומטיה שקטה ועל ידי איזכור האפשרות לפעולה ישראלית עצמאית בחדרי חדרים, נתניהו פנה למישור הפומבי ובחר ברטוריקה לעומתית. ראשית, בחודשים האחרונים הלך וגבר העיסוק הרשמי באפשרות לתקיפה ישראלית. שנית, ראש הממשלה הוביל קו הסברתי מפורש נגד הצעדים "הבלתי מספקים" של המערב.19 קו זה הלך והתעצם עד שהגיע לשיאו בחודשים האחרונים בהם דחק נתניהו במופגן בארה"ב להציב קו אדום לאיראן והשתמש בביטויים דוגמת "לאלה מהקהילה הבינלאומית שמסרבים למתוח קו אדום בפני איראן אין זכות מוסרית להציב אור אדום בפני ישראל"20 ברומזו לממשל האמריקאי.
אופן הפעולה בו בחר נתניהו משך אליו, כצפוי, ביקורת רבה. ביקורת זו התמקדה בהשלכות השליליות של העימות שנוצר עם שותפותיה של ישראל. אפשר היה להציג את העימות כמצדיק את המחיר הבינלאומי אילו היה משיג תוצאות כלשהן. אולם הנסיון של נתניהו לכופף את ידם של מנהיגי המערב נתניהו כשל. היסודות למאפייני הפעולה הנוכחיים של המערב הונחו טרם נכנס נתניהו לתפקיד, העמקת המהלכים הבינלאומיים גם היא לא הייתה תלויה בו ומהלכיו לא הביאו למימוש היעד שהוא קבע: הצבת קו אדום ברור שחצייתו תביא לתקיפת איראן.
ראשית, נבחן מה היתה תרומת נתניהו להובלת מהלך הסנקציות. החלטות מועצת הבטחון של האו"ם נגד איראן על רקע תוכניתה הגרעינית החלו כבר ב-2006 עם החלטה 1696י21 ואחריה עם החלטה 1737י22 שהניעה את משטר הסנקציות שהתגבש בארבע השנים האחרונות. אפשר להיות סקפטיים ביחס לתועלת שבגל הסנקציות הראשון נגד איראן, אך הוא מעיד על מודעות בינלאומית לבעיה ועל נכונות לפעול לגביה. מהלך הסנקציות החריף החל בהחלטה 1929 של מועצת הבטחון של האו"ם שהתקבלה ביוני 2010.י23 החלטה זו היא שסללה את הדרך למהלכים ההולכים ומתעצמים של האיחוד האירופי ושל ארה"ב נגד איראן בשנתיים האחרונות, מהלכים שגם האיצו את המשבר הכלכלי במדינה. לכאורה, החלטה זו עברה כבר בימיו של נתניהו ולכן ניתן לייחסה למהלכיו. עם זאת, חשיבותה של ההחלטה נודעה לה דווקא משום שזכתה לתמיכת סין ורוסיה. תמיכתן של שתי ידידותיה של איראן התקבלה במידה רבה הודות למהלך הדיפלומטי שהוביל הנשיא אובמה מול איראן, ושאת אופן ניהולו ביקר נתניהו.24
שנית, יש לבחון את השפעת נתניהו על הנחישות האמריקאית לפעול; הנשיא אובמה נכנס לבית הלבן כמה חודשים קודם שנתניהו התמנה לראש ממשלה, וכבר מראשית כהונתו הצהיר הנשיא כי לא יתיר לאיראן להשיג יכולת גרעין צבאית. על עמדה זו חזרו אנשי ממשלו שוב ושוב בשנים האחרונות. לא בכדי, אמר ראש הממשלה אולמרט בדצמבר 2008 כי יעד הפעולה מול איראן של ארה"ב תחת אובמה "זהה למטרות אותן הציבה ישראל לעצמה".25 ניתן להטיל ספק בכוונה שמאחורי אמירות אלה, אך מי שעושה זאת ומאמין כי נתניהו שינה את המצב כושל פעמיים. ראשית, הוא שוכח שמניעת התגרענות איראנית היא אינטרס אמריקאי במנותק מישראל, בשל מגוון טעמים: העימות האידאולוגי והפוליטי עם משטר האיראני, חשיבות המזרח התיכון כצומת אסטרטגי בו רזרוות גאז ונפט משמעותיות לכלכלה העולמית, היקף כוחות הצבא שיש לארה"ב באזור בכלל, ובמדינות הגובלות באיראן בפרט, חששה מטרור גרעיני וחוסר רצונה לראות את משטר ה-NPT מגיע אל סופו. שנית, אם מטילים ספק בכנות האמירות המוקדמות של אובמה, אין כל סיבה להאמין לאמירות החדשות שלאחר העימות המתוקשר שלו עם נתניהו ולכן אין מקום לשבח את נתניהו על הצלחתו בשינוי עמדת ארה"ב. זאת בפרט כששני המועמדים לנשיאות בארה"ב נמנעו מלהגיד במפורש מה יהיה הקו האדום שאחריו יורו לתקוף את איראן.
כעיקרון, למקבלי החלטות מותר לאמץ את עמדת המערכות המקצועיות ומותר להם לדחות אותן. עם זאת, אין הגיון בנתיב פעולה שמקבל את הערכת המצב המקצועית, אך פועל בניגוד אליה. הניתוח שהוצג לעיל מגלה שבעיקרי המדיניות בסוגיית הגרעין האיראני קיבל ראש הממשלה נתניהו את עמדות קודמיו, ובתחומים מסויימים תרם באופן משמעותי לחיזוק יכולותיה של ישראל, אך בה בעת נקט בצעדים שחיבלו בהשגת היעדים הבטחוניים והדיפלומטיים שהציב.
נתניהו נבחר אל תוך סביבה בינלאומית האוהדת את עמדת ישראל בסוגיית הגרעין האיראני, שמבינה את החשיבות שבמניעת נשק גרעיני מאיראן ושנחושה לפעול בעניין. נוכח מצב זה ניסה נתניהו, ואפשר שגם הצליח, לחדד בפני שומעיו את התובנה לפיה ישראל רואה באיראן המחזיקה בפצצת גרעין סיכון בלתי-קביל. עם זאת, חידוד מסר זה לא השיג את היעדים שהוא הציב ולא הביא לאף פעולה שלא הייתה ממילא על סדר היום.
חמור מכך, במציאות שבה הפתרון לבעיית הגרעין האיראנית אינו מצוי בידיה של ישראל, ראש הממשלה בחר להקלע לעימות דווקא עם שותפותינו, ולנסות לכופף את ידיהן באופן פומבי. התוצאה הייתה שמהלכיו העבירו את ישראל מהמדרון האחורי בעימות עם איראן לחזיתו ופגעו במסר לפיו איראן היא בעיה עולמית ולא ישראלית. הוא כפה על ארה"ב ועל שאר ידידיה של ישראל להתבטא באופן מתוקשר נגד תקיפה באיראן ואף להטיל ספק ביכולתה של ישראל לתקוף, ובכך הפחית מעוצמתו של "האיום הצבאי האמין", שעל חשיבותו התבטאה ישראל הרשמית לא אחת. למעשה, בפעולותיו, תרם ראש הממשלה להסטת הדיון מפעולותיה הבעייתיות של איראן, לעבר חששות בינלאומיים מפעולה של ישראל, שבנסיבות אחרות עשויה הייתה להחשב לגיטימית; ובמקום שאיראן תתפס כסיכון לשלום העולם, ישראל תפסה את המקום הזה. בנוסף לכך, הפכה היכולת הגרעינית המיוחסת לישראל לנושא פתוח לדיון בזירה הבינלאומית באופן שלא הייתה בעבר.
אילו ביקש לפעל באופן עקבי היו פתוחים בפני ראש הממשלה שני כיווני פעולה: הראשון הוא לדחות את העמדה לפיה נחוצה קואליצייה בינלאומית כדי להתמודד עם איראן. בהתאם, היה עליו להורות על תקיפה ישראלית באיראן במועד המוקדם ביותר האפשרי בלי שום קשר לשאלות של לגיטימציה פוליטית. עם זאת, מדבריו ניכר שהוא אינו מקבל עמדה זו ולכן לא פועל על פיה. נתיב הפעולה השני הוא לאמץ את ההערכה כי ישראל אינה יכולה להוביל את פתרון הבעיה ולכן יש לשאוף לחזק את ערוצי הקשר עם שותפותינו. לשם כך צריך היה להמנע מעימות עם הקהילה הבינלאומית ולשפר את מעמדה של ישראל ואת מידת הלגיטימציה הבינלאומית ממנה היא נהנית. במקום לחתור תחת מדיניותו שלו, נתניהו צריך היה לתת לשותפותיו כל כלי שיכול היה לספק להן תחמושת דיפלומטית לגיבוש קואליציות הפעולה מול איראן ולהגביר את הלגיטימציה הפנימית שלהן לפעולה שם, ובכלל זאת פעולה צבאית.
1כך למשל, "הסכנה הגדולה ביותר לאנושות ולישראל נובעת מן האפשרות שמשטר רדיקלי יתחמש בנשק גרעיני או שנשק גרעיני יתחמש במשטר רדיקלי". מתוך: "דברי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בטקס השבעתה של הממשלה ה-32 בכנסת", אתר משרד ראש הממשלה, http://www.pmo.gov.il/MediaCenter/Speeches/Pages/pmspeakes310309.aspx (תאריך עיון: 9.11.2012).
2לדוגמה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3177778,00.html (תאריך עיון: 2.11.2012).
3"אם נפריד מהמשוואה את איום הגרעין האיראני, הבעיה הרצינית ביותר נעוצה באיום הטילים על ישראל ועל העורף האזרחי שלה". מתוך: "דברי ראש הממשלה בכנס השנתי של המכון למחקרי בטחון לאומי", אתר משרד ראש הממשלה, http://147.237.72.239/PMO/Archive/Speeches/2008/12/speechdef181208.htm (תאריך עיון: 13.11.2012).
4חיים ארז, "דברי פתיחה", בתוך ההכרעה בלוחמת היבשה לאחר מלחמת לבנון השנייה – סיכום הכנס, גדעון אבידור ושאול נגר – עורכים (לטרון: יד לשריון, 2007), עמ' 10; אורי יבלונקה, "הערכת המודיעין: סיכוי להתלקחות בצפון", nrgמעריב, http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/707/183.html (תאריך עיון: 13/11/2012).
5יPM, Chacellor Merkel and President Sarkozy statement on Iran sanctions, אתר משרד ראש הממשלה הבריטי, http://www.number10.gov.uk/news/iran-sanctions (תאריך עיון: 13.11.2012).
6"נאום ראש הממשלה נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק", אתר משרד ראש הממשלה, http://www.pmo.gov.il/MediaCenter/Speeches/Pages/speechUN270912.aspx (תאריך עיון: 12.11.2012).
7לעמדת יחימוביץ': http://www.shelly.org.il/node/7249 (תאריך עיון: 13.11.2012); לעמדת שה"ח לשעבר לבני: http://www.iba.org.il/bet/iba.aspx?type=simple&entity=799133&lang=hebrew (תאריך עיון: 13.11.2012); לעמדת ראש הממשלה לשעבר אולמרט: http://megafon-news.co.il/asys/archives/96407 (תאריך עיון: 13.11.2012); לעמדת לפיד: http://yeshatid.org.il/programmes/national/iran (תאריך עיון: 13.11.2012).
8לריכוז אמירות הנשיא אובמה בנושא האיראני ראו: Jeffry Goldberg, Obama’s Crystal-Clear Promise to Stop Iran From Getting a Nuclear Weapon, the Atlantic, http://www.theatlantic.com/international/archive/2012/10/obamas-crystal-clear-promise-to-stop-iran-from-getting-a-nuclear-weapon/262951/# (תאריך עיון: 4.11.2012).
9ראו לעיל הערה 6.
10הניתוח שלהלן מתבסס על שלל פרסומים בתקשורת הישראלית והבינלאומית, אך עיקריו מצויים בדברי שר הבטחון ברק, ובכירים נוספים לרונן ברגמן בכתבה הבאה: Ronen Bergman, Will Israel Attack Iran?, the New York Times, http://www.nytimes.com/2012/01/29/magazine/will-israel-attack-iran.html?pagewanted=all&_r=0 (תאריך עיון: 05.11.2012); ניתוח בהיר מוצג על ידי עמוס ידלין, "מסגרת חשיבה ומודל החלטה עבור ישראל בסוגיית הגרעין האיראני", עדכן אסטרטגי, כרך 15 גיליון 2 (2012).
11יDavid E. Sanger, Obama Order Sped Up Wave of Cyberattacks Against Iran, the New York Times, http://www.nytimes.com/2012/06/01/world/middleeast/obama-ordered-wave-of-cyberattacks-against-iran.html?pagewanted=all&_r=0 (תאריך עיון: 29.10.2012); אלוף בן, "גם נסראללה מפחד מהשיטות של מאיר דגן", הארץ, http://www.haaretz.co.il/misc/1.1351637 (תאריך עיון: 7.11.2012).
12עמוס ידלין ואבנר גולוב, "שיחות ישירות בין איראן וארצות הברית על תכנית הגרעין האיראנית – לא בהכרח התפתחות שלילית", מבט על, 379 (2012).
13עמוס הראל, "הערכות בישראל – תקיפה תעכב את איראן בשנה-שנתיים", הארץ, http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1792785#.UITb1iEOYs4.mailto (תאריך עיון: 3.11.2012); יצחק בן-חורין, "פאנטה: תקיפה באיראן – עיכוב של 3 שנים בגרעין", Ynet, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4146812,00.html (תאריך עיון: 31.10.2012).
15עמוס הראל, "עם בוא הסתיו, חוזרים לדבר על סנקציות", הארץ, http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1837386 (תאריך עיון: 5.11.2012).
