16 שנה להתנתקות: כמה דברים שכמעט ושכחנו

בימים אלה אנו מציינים שש עשרה שנים לביצוע תכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון. וכמו בכל השנה, מן הראוי להזכיר אף הפעם הזו את שהנהגת הימין וראשי המתנחלים מבקשים להשכיח, לטשטש או למחות מלכתחילה מהזיכרון והשיח הציבורי בישראל: על אף כשלי ההתנתקות בהיבטים מסוימים – תהליך קבלת ההחלטות השנוי במחלוקת, הבחירה במהלך חד-צדדי ובלתי מתואם וכמובן הטיפול הלוקה במפונים – התכנית הביאה, בשורה התחתונה, לשיפור משמעותי ברור במאזנה האסטרטגי של ישראל ביחס לרצועת עזה, ביחס לפלסטינים ובכלל, והמסקנות שצריכות להיגזר ממנה צריכות לשקף הבנה זו.

לאורך השנים חל פיחות במעמדה של קביעה זו, שהפכה לכמעט חתרנית. תחתיה, נתבקשנו לקבל את הנראטיב החלופי של ראשי המתנחלים, שנועד להפוך את ההתנתקות לסמל של כישלון ותבוסה על מנת להרתיע את העם מפני כל פינוי עתידי של ההתנחלויות בגדה המערבית. מכבש מסרים המשלב זיכרונות נוסטלגיים מדומים של חופי גוש קטיף הזהובים והפסטורליים עם חשש עמוק מפני ׳קרע בעם׳ שמגולם בדמותם של בני נוער חובשי כיפה המתבצרים על גגות הבתים כשמולם חיילי צה״ל, והכל על רקע מאדים והולך של טילים הכותשים את ערי ישראל לצלילי אזעקות והדי פיצוצים, הטיח בציבור הישראלי את הטענות המשולבות – אך הלוקות והשגויות – כאילו נסיגה פירושה גירוש, תבוסה ו-׳רוח גבית׳ לטרור החמאס והשתלטותו על המרחב הציבורי הפלסטיני, ולכן יש להימנע ממנה בכל מחיר בעתיד

המציאות, כמובן, שונה בתכלית.

כפי שהראה מחקר מולד משנת 2016, ההתנחלויות ברצועת עזה – בהן התגוררו 0.2% מתושבי הרצועה, הגם ששטחן התפרס על כ-20% ממנה – לא תרמו לביטחונה של ישראל כהוא זה בשנים שקדמו להתנתקות. נוכחותם של אלפי ישראלים בשטח הרצועה לא תרם אלא אף הקשה על צה״ל וכפה עליו פעולות שיטור יומיומיות ופסיביות, כמו השיירות שליוו כל יציאה וכניסה להתנחלויות. צה״ל לא נכח מלכתחילה בריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית, ושליטתו הייתה מצומצמת ומוגבלת, כך שכל פעילות בעומק השטח הייתה מחייבת יציאה למבצעים רחבי היקף ממילא. פיגועים ואירועי טרור היו מנת חלקם של האזרחים והחיילים בעזה גם יחד, ועשרות אזרחים וחיילים נהרגו בפיגועי חדירה ליישובים, בפיגועים על צירי תחבורה מרכזיים, ובירי רקטות ופצצות מרגמה – לא פחות מ-2,500 כאלה - אירעו בחמש השנים האחרונות לנוכחות הישראלית בעזה. כמות ההרוגים והפצועים צנחה בשנים שמאז ביצוע ההתנתקות, בעיקר בקרב אוכלוסייה אזרחית, הגם שצה״ל יצא לשורת מבצעים ברצועה שגבו מחירים כבדים – ולא הביאו לשינוי דרמטי במאזן. ״המגמה שהלכנו אליה״, קבע אלוף במיל׳ טל רוסו במרץ 2019, ״הייתה למקום הרבה יותר רע." בפועל, על אף שורת המבצעים ברצועה מאז הנסיגה (בעיקר ׳עופרת יצוקה׳ ו-׳צוק איתן), ההתנתקות הביאה לכך שעשרות ואולי מאות אזרחים וחיילים עדיין חיים את חייהם בשלווה במקום למצוא את מותם חסר התוחלת בחולות עזה, ואיש לא נדרש לחפש את שרידיהם בזחילה על פני ציר פילדלפי. לישראל ולישראלים טוב יותר אחרי ההתנתקות מאשר לפניה.

בנוסף ובניגוד לדעה הרווחת, השתלטות חמאס על הרצועה לא נולדה כתוצאה של ההתנתקות – והתבססותה וביצור שלטונה (כולל הרחבת יכולותיה הצבאיות) נבעה דווקא ממדיניותה המכוונת של ממשלת ישראל בראשות מי שהבטיח ׳למוטט את שלטון החמאס׳ בעשור האחרון, שרואה בחמאס נכס ולא נטל. כך, התחזקות חמאס ברצועה הייתה תוצר של תהליכים ארוכי טווח בהם נמנעה תחילה ישראל מלהתערב – ולאחר מכן התערבה לטובת החמאס. ההתנתקות אכן יצרה אתגרים ביטחוניים, בין היתר בשל ההתעקשות לבצעה ללא תיאום עם הפלסטינים, אך אתגרים אלה הם תולדה של מדיניות מובהקת של טיפוח הקרע בין ההנהגה הפלסטינית בגדה לזו שבעזה, שנועדה למנוע הקמתה של מדינה פלסטינית עתידית. במסגרת מדיניות זו, טיפחה ישראל את חמאס מבחינה מדינית וכלכלית והפכה אותו לאיום משמעותי פי כמה משהיה. ככל שהאיום על העורף הישראלי גדל, אם כן, הרי זה נובע משילוב של צמצום החיכוך המידי – מה שהצריך את חמאס להמציא מטרות חדשות במקום האזרחים והחיילים שבאו עמו במגע יומיומי – עם בחירה מודעת של מדינת ישראל לחזקו ו-׳לנהל׳ את הסכסוך מולו. בהקשר זה כדאי לזכור שההתנתקות לא הסיגה את ההתנחלויות וכוחות הצבא מעזה בלבד, כי אם גם מרובו המכריע של  צפון השומרון, בו נותרו אך שתי התנחלויות קטנות ללא בסיסים משמעותיים בקרבת מקום – ושם, לניגוד למה שהתחולל בעזה, לא התעוררנו למציאות של שלטון חמאס ולא של ירי רקטות, פיגועים וכן הלאה, על אף זעקות החמס של המתנחלים.

כאשר מפשיטים מ-׳טראומת הגירוש׳, כפי שהקפידו פוליטיקאים, פרשנים ושאר מנהיגי הימין לנסות ולמתג את ההתנתקות, את איומי מלחמת האזרחים המתובלים בזיכרונות שווא של החיים בתוך גלויה, ומביטים נכוחה בטיעונים הביטחוניים הקלושים, קל לראות את האמת. והיא, שתכלית העיסוק בזיכרון המתעתע של ההתנתקות וצריבת תודעת הציבור ביחס לתוצאותיה, כביכול, היא טשטוש העובדה שעצם שהות צה״ל בעזה, ממש כמו המשך שליטתנו בגדה המערבית, נועדה בראש ובראשונה להגן על ולאפשר את המשך הרחבתן וביצורן של ההתנחלויות. במקום להכיר בכך שהגנה מפני איומי הטרור לא מצריכה נוכחות צבאית רציפה בתוך השטח ובלב האוכלוסייה הפלסטינית, ונוכחות אזרחית אף מזיקה ומהוה נטל ביטחוני – המתנחלים כורכים זו בזו את ההתנחלות והשליטה הצבאית. מטרת העל היא, אפוא, לסנוור את עיני הציבור מפני העובדה הפשוטה שעיוות הזיכרון ההיסטורי של ההתנתקות והשלכותיה לא רק שגוי, אלא הוא טומן בחובו הפנמה של בחירה כוזבת בין המשך מצב קיים חסר תוחלת שיביא בהכרח לעשרות מתים מיותרים (על כך כתב כבר דורון רוזנבלום ש- "מסתמן הסדר: ישראל וחמאס יעמידו פנים כאילו הסיבוב כבר היה"), לבין חזרה למצב הקודם, ששירת רק קבוצה מצומצמת ובעלת השפעה גדולה פי כמה ממידותיה ושיעלה לישראל בשליטה ישירה בנעשה ברצועה ובגורלם של 2 מיליון פלסטינים. לא בכדי רובו המכריע של העם משיב פעם אחר פעם, גם בעתות של מתיחות ביטחונית ולמרות הפנמה מתמשכת של מסרי המתנחלים בדבר כישלון ההתנתקות כביכול, שישראל לא צריכה לכבוש מחדש את הרצועה או להקים מחדש את ההתנחלויות בה.

הפתרון היחיד שיאפשר הסדרה רציפה, בטוחה וארוכת טווח של המצוקה הביטחונית, הכלכלית והאזרחית של הסכסוך יימצא במסגרת של מעשה מדיני: שתי מדינות ריבוניות. הסדר כזה ישפר את מצבה הביטחוני של ישראל ממש כפי שהנסיגה מעזה - על שלל בעיותיה - שיפרה את המצב הביטחוני שם. במובן זה, הבעיה הגדולה ביותר של ישראל היא תפיסת התנתקות כמעין ״סוף פסוק״. ובמילים אחרות – ״יצאנו מעזה ועדיין יורים עלינו״. שכן, עד שלא נשכיל להסדיר את הסכסוך על בסיס שתי מדינות, נמשיך לסבול מההשלכות שלו. על הציבור הישראלי להפנים שהבטחות הסרק של הימין על ניהול הסכסוך באמצעים צבאיים או כלכליים מסוכנות ובסבירות גבוהה יביאו בעתיד להתלקחות של השטח בשטחים ובצפון. לסכסוך הזה יש פתרון, ובמקום לנצל את יום השנה להתנתקות לשם התרפקות שקרית על עבר טוב יותר שמעולם לא התקיים, מוטב שנשתמש במועד הזה כדי לחשוב איך להמשיך קדימה, ולהסדיר את הסכסוך כולו לפני שיהיה מאוחר מדי.