סקר מולד 2015: איומים ביטחוניים, הזדמנויות מדיניות וצוק איתן

הסקר השנתי של מולד מלמד על כישלון מחנה המרכז-שמאל להציג תפיסה מדינית-ביטחונית ברורה, משכנעת ונבדלת מזו של הימין

לסקר המלא לחצו כאן

תקציר

סקרי עומק שנערכו בישראל זמן קצר אחרי בחירות 2015 ציירו תמונת מצב חריגה ומסקרנת: בנימין נתניהו אמנם גבר על יריביו בפער ניכר, אבל כשהסוקרים ערכו השוואה מקיפה בינו לבין יצחק הרצוג - המתחרה העיקרי שלו - נחל ראש ממשלת ישראל כישלון חרוץ כמעט בכל התחומים: דאגה למעמד הביניים, חיבור למציאות הישראלית ומנהיגוּת. סקר אחר סקר קבע כי נתניהו אינו פופולרי, בלשון המעטה, בקרב האזרחים. אסטרטגים רבי ניסיון מחו"ל שנחשפו לנתונים פסקו חד-משמעית: נתונים עגומים כאלה אופייניים לפוליטיקאים רגע לפני ההתרסקות. נתניהו, סיכמו כמה מהם בפליאה,לא היה אמור לנצח בבחירות.

ההסבר לתופעה נעוץ, ככל הנראה, בתחום האחד והיחיד שבו נתניהו הביס את יו"ר המחנה הציוני בפער עצום - תחום הביטחון. כשהנסקרים נשאלו על מי מבין שני המנהיגים הם סומכים יותר או מי משניהם נחשב בעיניהם ל"מנהיג חזק", נטו המאזניים באופן דרמטי לטובת יו"ר הליכוד.

לא מדובר בממצא מפתיע: השדה המדיני-ביטחוני מופקר ומוזנח באופן מוחלט על-ידי המרכז-השמאל כבר 15 שנה. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הצליחו מפלגות המרכז והשמאל להציג סדר יום חברתי-כלכלי נבדל מזה של הימין. לעומת זאת, בשאלות הרות-הגורל של ביטחון לאומי, הסדר מדיני והמעמד של ישראל בעולם מפלגות אלה אפילו לא מגמגמות: במקרה הטוב הן פשוט שותקות; במקרה הרע הן מדקלמות בצייתנות את דף המסרים ההולך ומקצין של הימין. תופעה זו צורמת במיוחד נוכח העובדה שבמקרים רבים מסרי הימין בתחום הביטחון נעדרי בסיס של ממש ומנוגדים לקונצנזוס הרווח בקרב גורמי ביטחון.

סקר מולד, שנערך במאי 2015, נועד לבדוק את עמדות העומק של הציבור בשאלות ביטחוניות ומדיניות מרכזיות ולבחון את האפקטיביות של מסרים בנושא משמאל ומימין. תוצאות הסקר מלמדות בבירור על כישלונו המוחלט של מחנה המרכז-שמאל בהצגתה של תפיסה מדינית-ביטחונית עצמאית, מתחדשת ובהירה בפני הציבור. מנגד, הסקר מראה כי מסרי הימין נקלטו היטב בציבור וכי הללו נתפסים כאמינים אפילו בין מתנגדיו של נתניהו.

דוגמה נוספת היא העובדה שאבו-מאזן נתפס בעיני רוב הציבור כדמות בלתי-אמינה. כשהנסקרים נשאלו אם יו"ר הרשות הפלסטינית נחשב בעיניהם כפרטנר, רוב גדול השיב שלא. מיד לאחר מכן הוצגה בפניהם שורה של צעדים שאבו-מאזן יכול לנקוט כדי לבסס את אמינותו, והם נשאלו אילו מהפעולות הללו היו מוכיחות שכן ניתן לסמוך עליו. והנה, חלק גדול מהפעולות שהנשאלים בחרו כהכרחיות להגדרתו של אבו-מאזן כפרטנר - כמו התנגדות פומבית לשימוש באלימות או שיתוף פעולה עם צה"ל למניעת פיגועים - הן פעולות שהוא מבצע כבר זמן רב.

לעומת זאת, יעילותו ההסברתית של הימין ניכרת בכל אחת משאלות הסקר. ראויה לציון מיוחד דרישתו של נתניהו להכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית, אשר הגיחה לשיח הציבורי לראשונה ב-2009, ונתפסת היום על-ידי האזרחים כמכשול עיקרי בפני הסכם מדיני. לדרישה חדשה זו אין כל ערך ממשי, היא מעולם לא הייתה חלק מההידברות בין הצדדים ולא נדרשה במסגרת הסכמי השלום עם מצרים וירדן. אף על פי כן, היא נטמעה בצורה מרשימה ביותר בתודעה הציבורית.

ממצא נוסף שמבהיר היטב את מערך הכוחות הנרטיבי הוא היחס של הציבור כולו - שמאל וימין גם יחד - למבצע "צוק איתן". מצד אחד, רוב הציבור קובע כי "צוק איתן" לא הביא לשום שיפור במצב הביטחוני של ישראל. מצד שני, רוב גדול קובע כי בכל זאת - למרות שלא השיג את יעדיו - היה כדאי לצאת למבצע. במלים אחרות: גם כשהימין מנהל מבצע צבאי כושל, שהציבור מבין את חוסר יעילותו, האופוזיציה לא מצליחה למסגר את האירוע ככישלון. תחת זאת, היא מעניקה גיבוי מלא לכל אחד מצעדי הממשלה - ולא מציבה לה שום אתגר בתחום הביטחוני, גם נוכח כישלונות מובהקים.

לצד המצב העגום בתחום הרעיוני וההסברתי, עולות מתוצאות הסקר גם מספר סיבות לאופטימיות. הראשונה היא שהמצב הנוכחי לא נובע מניסיון שנכשל - אלא מאי-עשייה. אם מתנגדי הימין יזהו באופן מדויק את נקודות החולשה ויפעלו לתיקונן, הם יוכלו לבסס עצמם כאלטרנטיבה שלטונית רצינית. התשתית המקצועית כבר קיימת: במהלך מערכת הבחירות האחרונה פעלו כמה קבוצות של בכירי ביטחון לשעבר שהתייצבו לנגד המצלמות והזהירו את הציבור מפני גישתו הביטחונית ההרסנית של נתניהו. אלא שתפיסה ציבורית מושרשת אי-אפשר לשנות תוך שבועיים, בשיאה של מערכת בחירות; מדובר בתהליך עומק שיש להתחיל זמן רב לפני פתיחת הקמפיין.

שנית, התמיכה הציבורית הברורה בהסכם מדיני מצליחה לשרוד אפילו את מחדלי המחנה שאמור לקדם הסכם כזה. מהסקר עולה כי יש רוב ברור בציבור לתמיכה בהסכם ישראלי-פלסטיני, רוב שגדל ככל שחושפים בפני הנשאלים תמריצים שונים שעשויים להתלוות אליו. מכאן שהתנהלות אפקטיבית ומושכלת של המרכז-שמאל תוכל לחזק את בסיס התמיכה הקיים בהסדר. אם מתווה להסכם ישראלי-פלסטיני יונח על השולחן ויהפוך מוחשי - וגם ילוּוה בקמפיין ציבורי רחב היקף - סביר להניח כי יזכה לאהדה משמעותית.

שלישית, הסקר מראה כי רבות מהאקסיומות השולטות בשיח הפוליטי בישראל הן לא יותר מאחיזת עיניים בלתי-מבוססת. לדוגמה, הציבור הרחב לא מאוד טרוד בשאלת חלוקת ירושלים, שמפרנסת את תעמולת הימין כבר שנים. סוגייה זו חשובה בעיני הציבור הרבה פחות מהאיומים הביטחוניים. כפי שהראו גם סקרים אחרים, הזיקה של הציבור הישראלי לשטחים ולמזרח ירושלים איננה חזקה; הסתייגותו המרכזית מפני הסכם נובעת משאלות של ביטחון - או יותר נכון משאלות של חוסר-ביטחון. בהתחשב בהתנהלות של תומכי ההסדר, קשה להפנות כלפיו אצבע מאשימה.

עיקרי הממצאים

האיום הביטחוני החמור ביותר בעיני הציבור הוא מנהרות הטרור וירי הרקטות מעזה. פילוח על סמך זיהוי פוליטי מעלה כי מצביעי השמאל מודאגים בעיקר מאיומים מדיניים, כמו חרם בינלאומי והידרדרות היחסים עם ארה"ב, בעוד שמצביעי הימין מגלים דאגה גדולה יותר מפני איומים ביטחוניים. הפרופיל הפוליטי של מצביעי המרכז דומה מאוד לזה של מצביעי השמאל כמעט בכל הנושאים, למעט הנושא הביטחוני: בדומה למצביעי הימין, גם מצביעי המרכז שמים את האיומים הביטחוניים בראש רשימת האיומים על ישראל.

הטיעונים האפקטיביים ביותר בעד הסכם מדיני הם טיעונים כלכליים; הטיעונים הכי פחות משכנעים נוגעים למצב זכויות האדם של הפלסטינים. טיעונים מתחום הכלכלה - למשל: "הסדר מדיני יביא לשיפור במצב הכלכלי"או "הסדר מדיני יפחית הוצאות ביטחוניות ויפנה תקציב להשקעות חברתיות" - אפקטיביים במיוחד בשכנוע מצביעי מרכז ושמאל. לעומת השוני במידת האפקטיביות של מסרים שונים בעד הסכם, כל סוגי הטיעונים נגד הסכם עם הפלסטינים התגלו כבעלי רמת אפקטיביות גבוהה.

קיים רוב בקרב הציבור התומך בהסכם מדיני על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים, כולל חלוקת ירושלים. בקרב האוכלוסייה היהודית אין העדפה להסכם דו-צדדי (בילטרלי) או רב-צדדי (אזורי), ואילו בקרב ערבים ישראלים ניכרת העדפה להסכם רב-צדדי.

יש בכוחם של תמריצים - הטבות שונות שעשויות להתלוות להסכם - כדי לגייס תמיכה גדולה יותר בהסדר מדיני. התמריצים שהתבררו כאטרקטיביים ביותר הם הכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית (בעיקר אצל מצביעי ימין) וצירוף של ישראל לאיחוד האירופי (בעיקר אצל מצביעי מרכז).

רוב הציבור סבור כי ההתנחלויות מופלות לטובה מבחינה תקציבית לעומת שאר חלקי הארץ. בנוסף, רוב הציבור מאמין כי ההתנחלויות תורמות לביטחון. שיעור גבוה מאוד של מצביעי מפלגות המרכז מסכים שההשקעה המוגברת בהתנחלויות פוגעת במעמד הביניים.

ברוב הנושאים המדיניים-ביטחוניים שנבדקו לא התגלו פערים משמעותיים בין מזרחים לאשכנזים. באופן כללי, ניכרת נטייה קלה ימינה בקרב ישראלים ממוצא מזרחי. בשאלה על תמיכה בהסכם מדיני דו-צדדי, נמצא פער של אחוזים בודדים. פער זה גדל באופן משמעותי בשאלה על הסכם רב-צדדי (אזורי).

רק מחנה השמאל רואה באבו-מאזן פרטנר אמין להסדר מדיני. על-פי רוב המשיבים, שלושת הצעדים שעל אבו-מאזן לנקוט על-מנת להגביר באופן המשמעותי ביותר את אמינותו בקרב הישראלים הם: מאבק בטרור, הכרה בישראל כמדינה יהודית וויתור פומבי על זכות השיבה. חשוב לציין כי למעשה, רוב הפעולות שהציבור מגדיר כהכרחיות לבניית אמון בין ישראל לפלסטינים מבוצעות על-ידי אבו-מאזן כבר זמן רב.