פרוטוקול פריז והשלכותיו הכלכליות על הפלסטינים (2000-1994)
עם התקרבות מועד 20 השנה לחתימת הסכמי אוסלו, "מולד" חוזר אל ההסכמים ההם ובוחן אותם בראי הזמן שעבר ובמבט לעתיד. על רקע המצב הכלכלי הקשה בעולם וברשות, בחרנו לפתוח ב"פרוטוקול פריז", הנספח הכלכלי של הסכם אוסלו שקבע כי בין ישראל לפלסטינים ישרור איחוד כלכלי. בחלקו הראשון של הפרויקט ראיינו את שר האוצר לשעבר, אברהם (ביגה) שוחט שחתם על ההסכם מן הצד הישראלי. טענותיו המרכזיות של שוחט היו כי ההסכם עוצב אמנם ברוח האינטרסים הישראליים שלא להתיר כלכלה פלסטינית עצמאית, אך שהפלסטינים קיבלו את האילוץ והבינו כי זהו הפתרון הנכון בנסיבות שהתקיימו אז ושההסכם תפקד היטב אז וממשיך למלא את תפקידו עד היום.
במאמר השני של הפרויקט, מנתח אל"מ מיל. ד"ר אפרים לביא, המתמחה בנושא הפלסטיני, וששימש בתפקידים בכירים בגופי התיאום הבטחוניים מול הפלסטינים בשנים הרלוונטיות, את הפרוטוקול. מסקנתו היא כי המסגרת שיצר ההסכם נכפתה על הפלסטינים שדווקא היו מעוניינים בכלכלה עצמאית, וכי מסגרת ההסכם תרמה רבות לעיוותים בכלכלה הפלסטינית. עיוותים שמחלקם היא סובלת עד היום. במקביל, עומד המאמר על הליקויים המבניים האחרים שהביאו למצב הבעייתי בו נמצאה הכלכלה הפלסטינית בסוף שנות ה-90' של המאה ה-20.
התפיסה הכלכלית של הנהגת אש"ף ערב כניסתה לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, הושפעה מרצונה לשוות לישות הפלסטינית העתידה לקום מאפיינים של מדינה בדרך. ההנהגה ייחסה חשיבות רבה למגזר הכלכלי מתוך הבנתה כי מידת עצמאותם המדינית של הפלסטינים תהיה תלויה במידת עצמאותם הכלכלית. היא ידעה, אל-נכון, כי סיכויי הצלחתה לכונן שלטון עצמי יציב ולזכות בתמיכת האוכלוסייה, מותנים ביכולתה לגייס משאבים כספיים ולנהל מדיניות כלכלית יעילה.
ההסכמים המדיניים בין אש"ף לישראל לוו בהבנות לגבי הצורך בגיוס כספים נרחב עבור פיתוח כלכלי וחברתי בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ובניין מוסדות הרשות הלאומית הפלסטינית. מבחינה פוליטית, סיוע החוץ הבין-לאומי היה מיועד לחזק את שלטון הרשות ואת התמיכה העממית בתהליך השלום, באמצעות המחשת יתרונות השלום ופירותיו לאוכלוסייה. היעדים שהוצבו היו כלכלה משופרת, ממשלה דמוקרטית ויעילה ומעורבות בפיתוח האזורי.1
ביוזמת נשיא ארצות-הברית התכנסו המדינות התורמות בוושינגטון בספטמבר 1993, מייד לאחר חתימת הסכם אוסלו, והתחייבו להגיש סיוע לפלסטינים בסך 2.4 מיליארד דולר בפריסה לחמש שנים, 1998-1994.ג2 36 המדינות התורמות וארבעה ארגונים בלתי-ממשלתיים הקימו וועדת קישור אד-הוק (Ad-Hoc Liaison Committee) מטעמן לנושא תיאום הסיוע.3 הוועדה התכנסה מעת לעת בהשתתפות משקיפים מהרשות ומישראל, וקיבלה החלטות על היקף הסיוע ויעדיו. הבנק העולמי שימש כמזכירות וועדת הקישור והיה אחראי על ההעברה השוטפת של הסיוע לידי המועצה הכלכלית הפלסטינית לשיקום ופיתוח, פקדאר (Palestinian Economic Council for Development and Reconstruction - PECDAR). מועצה זו הוקמה בשלהי 1994 בהחלטה מטעמו של יאסר ערפאת, והייתה אחראית על העברת הסיוע למשרדים הרלבנטיים ברשות ועל החזר הקבלות ודיווחי ההוצאות לבנק העולמי. המועצה הופקדה על ניהול יחסי-העבודה עם הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית והמדינות התורמות.4
תכנית החירום שגיבש הבנק העולמי לסיוע לפלסטינים5 יצאה מתוך הנחת עבודה שיתקיים שיתוף-פעולה אזורי בתחומי תשתית כמו מים וחשמל. מגמתה הייתה להתמודד עם הצרכים הדחופים של המשק הפלסטיני כדי להבטיח את יסודותיו, והיא ייחדה מקום מרכזי לסקטור הפרטי הן בתחום המימון והן בתחום מימוש הפרויקטים. ההנהגה הפלסטינית נדרשה להסתפק בפרויקטים תשתיתיים צנועים ולשמור על זיקה כלכלית לישראל, חרף העדפתה להתנתק מהמשק הישראלי.6
בדיונים שהתקיימו בעקבות הסכם אוסלו להסדרת היחסים הכלכליים, התבטאו אנשי כלכלה פלסטינים, בעיקר מקרב אנשי אש"ף שהגיעו מתוניס, נגד המשך הקשר הכלכלי עם ישראל ואמרו שאיחוד מכס יהיה "אסון" לפלסטינים וינציח את התלות בישראל. ואולם, ערב הסכם פריז, גבר לחצם של אנשי עסקים פלסטינים מקרב תושבי הגדה המערבית והרצועה, שדרשו להמשיך ולקיים את הגישה לשוק הישראלי.
באפריל 1994 נחתם "פרוטוקול פריז", ההסכם הכלכלי הישראלי-פלסטיני, שהסדיר את יחסי הכלכלה בין הצדדים לתקופת הביניים.7 משטר הסחר שהוסכם בפרוטוקול היה של איחוד מכס (Custom union) , במסגרתו נקבעו בהתאם לכך, בין היתר, הדברים הבאים:
- רשימות A1, A2, B שאת המוצרים בהם הרשות הפלסטינית רשאית לייבא.
- קביעת תקינה של המוצרים המיובאים לשטחי הרשות וקביעת המכס עליהם.
- קביעת המע"מ ל-16-15 אחוזים.
- הנפקת רישיונות ליבואנים – באחריות כל צד.
- מנגנון הביצוע של היבוא, הכולל ביצוע התקינה, קביעת המכס, הנפקת רישיונות – הוא ישראלי.
בעקבות ההסכם הוקמו המוסדות הכלכליים המרכזיים של הרשות הפלסטינית: משרד אוצר הכולל אגף תקציבים, רשות מוניטארית, ולשכה מרכזית לסטטיסטיקה. המגזר הבנקאי הפלסטיני נהנה מדרגה גבוהה של פתיחות וחופש ומהעדר הגבלות על המרת מטבע, והדבר משך משקיעים פלסטינים רבים מבחוץ. אימוצה של שיטת המיסוי העקיף הישראלית, הכוללת שיעור מע"מ יחיד, הביאה לגביה יעילה של מיסים עקיפים עבור הצד הפלסטיני.
יחד עם זאת, פרוטוקול פריז הביא, במידה רבה, למיסוד האינטגרציה הכלכלית שהתקיימה בין הפלסטינים וישראל בשנות הכיבוש, מאז 1967. שוק העבודה הישראלי נותר, כשהיה, ספק מרכזי של תעסוקה, ובעיתות שגרה קרוב ל-60 אלף איש מתושבי הגדה המערבית עבדו בישראל;8 ישראל נותרה יעד עיקרי ליצוא ומקור עיקרי ליבוא; ישראל המשיכה לשלוט על קשרי התחבורה והסחר החיצוניים של הפלסטינים וגביית המסים עבור הרשות נעשתה על-ידי ישראל; לישראל הייתה שליטה על חלק גדול מההחלטות הכלכליות המרכזיות, כמו מטבע, שיעורי מכס, ריבית ותקנים.9 ההתפתחויות בשטח הביאו לכך שאיחוד המכסים הפך להיות א-סימטרי: מחסומים, אישורים, חיפושים ומגבלות שונות על תנועת עבודה וסחורות, מנעו מהיצואנים הפלסטינים גישה מלאה לשוק הישראלי ולשווקים זרים, וישראל הקפיאה מעת לעת את ההכנסות ממיסים שהגיעו לפלסטינים.
מחקר שנערך בידי הבנק העולמי בשלהי 1999, קבע כי הסחר בין ישראל והפלסטינים שמתקיים על-פי פרוטוקול פריז, התאפיין בעיוותים הבאים:
- העדפת סחר לטובת ישראל - על פי פרוטוקול פריז, מוצרים ושירותים ישראליים פטורים ממכס לעומת סחורות מחו"ל אשר היקף ההיטלים עליהם הוא כ-50% בממוצע. כמו כן, שיעור המע"מ האפקטיבי על יבוא עומד על 10% לעומת 2% בממוצע על סחורות מקומיות. מדיניות זו יוצרת הגנה משמעותית על סחורות מקומיות ופוגעת בסחר עם שאר העולם. בשל כך נוצרת העדפה בסחר עם ישראל.
- מערכת המכס מעניקה הגנה לפעילויות כלכליות מסוימות, ובכך יוצרת שוני בין ענפים שונים בכלכלה. מצב זה אינו מעודד השקעה וסחר הנדרשים לצמיחה כלכלית, והוא אף מחמיר בשל עלויות מסחר גבוהות אשר נגרמות בשל מדיניות הביטחון הישראלית. כל למשל, הדבר משתקף בעלויות ההובלה המוסיפות כ-35% בממוצע למחירו של מוצר לעומת כ-15% בלבד בשאר אזורי המזרח התיכון (על פי נתוני מסחר לשמת 1998).10
- הגבלות הסחר עם מדינות ערב [מלבד רשימות הסחר A1 ו-A2] מקשות בצורה משמעותית על פיתוח הסחר הפלסטיני.
הבנק העולמי המליץ להקים מערכת לחלוקת ההכנסות בנוסף למערכת העברת הכספים הקיימת. בהקשר זה הוצע לצמצם את זליגת המסים בין הרשות לישראל, כמו מס קניה על סחורות מחו"ל ועל סחורות המיוצאות לרשות וכן יצור חוזר לשטחי הרשות ולקבוע מקדם פיצוי עבור הכלכלה הפלסטינית. בנוסף לכך, קרן המטבע המליצה כי הרשות תנקוט בצעדים הבאים:
- כניסה למשא ומתן עם ישראל על הגדלת רשימות הסחר A1 ו-A2 ו-B ומכסות היבוא.
- שינוי מערכת המס ומעבר ממסים עקיפים למסים ישירים.
- ביטול ניכוי 25% ממס ההכנסה של עובדים פלסטיניים בישראל המתבצע על ידי ישראל.
- החלת מערכת חלוקת ההכנסות בנוסף למערכת העברת הכספים הקיימת.
- הגדלת בסיס המס המשמש לחלוקת ההכנסות אשר יהווה גם את הבסיס לנוסחה לחלוקת ההכנסות (סעיף ד').
מן המחקר של הבנק העולמי עלה כי ההשפעות העיקריות על הכלכלה הפלסטינית היו עלויות הסחר הגבוהות והיחס המועדף לסחורות ישראליות. על כן הומלץ כי הפלסטינים יגיעו להרמוניזציה11 של המכסים החיצוניים (דהיינו השוואת המכסים בין ישראל וחו"ל על-ידי העלאתם כלפי ישראל או הורדתם כלפי חוץ) וכן שיבוטל היחס המועדף לסחורות ישראליות. ואולם, היה ברור כי הפחתת המכסים למינימום תביא אמנם לצמיחה חדה [עד 33%] אך תפגע בהכנסות הרשות; ואילו ביטול היחס המועדף לסחורות ישראליות יביא לתוצאות חיוביות מאוד עבור הכלכלה הפלסטינית, אך יגרור תגובה ישראלית דומה אשר תפגע בה בצורה קשה. כמו כן הובן כי אם הפלסטינים יבקשו להפרד ממערכת המכס הישראלית ולאמץ מדיניות עצמאית, הם יצרכן להקחים מערכת כללי מקור ופיקוח על הגבולות שעלותה ותיחזוקה יהיו גבוהים המיוחד ויכבידו על הכלכלה הפלסטינית.
בהעדר תכנון כלכלי לטווח בינוני וארוך ובהעדרה של כתובת אחידה האחראית לתיאום ולריכוז הפעילות הקשורה בהעברת הסיוע וניתובו ליעדים השונים, התאפיינה הפעילות הכלכלית ברשות בביזור סמכויות ותחומי אחריות בין המשרדים השונים (כלכלה ומסחר, אוצר, תכנון ושיתוף פעולה בין-לאומי). מאבקים פנימיים בין שרי הרשות בשאלה איזה משרד צריך להיות אחראי על קבלת הסיוע והקצאתו ליעדים השונים, הוסיפו על הקשיים בהעברת הכספים,12 שהיו נעוצים בהעדרם של מנגנונים מיומנים ויעילים וחוסר ניסיון בתחום הניהולי-כלכלי בצד הפלסטיני. הרשות התקשתה לעמוד בתנאים שהמדינות התורמות דרשו ממנה לשקיפות (Transparency) ובקרה חשבונאית (Accountability) בתהליך העברת הכספים וניצולם בפועל.13 התוצאה הייתה פער רחב בין ההתחייבויות המוצהרות לבין העברות הכספים בפועל.14
קשיים אלה לא אפשרו להוציא לפועל את רוב הפרויקטים שהופיעו בתוכנית החומש. קרוב ל-40% מהכספים (כ-1 מיליארד דולר) שהתקבלו בשנים 1993 ו-1998 הוקצו לכיסוי גירעונות תקציביים של הרשות, ולמעלה מ-60% (כ- 1.5 מיליארד דולר) הושקעו בפרויקטים שונים.15 סדר העדיפויות של התורמות בהקצאת הסיוע לייעודים ולמגזרים השונים, לא עלה בקנה אחד עם צורכי הפיתוח של הפלסטינים. כך למשל, התעשייה, החקלאות והתשתיות, שהוצבו בראש תוכניות הפיתוח של הפלסטינים, זכו לסיוע מצומצם.16 חלק ניכר מן הסיוע הוקצה לתחומים טכניים, כמו קורסי הכשרה מקצועית והשתלמויות לפקידים, לאנשי מנהלה בכירים, לשוטרים ולאסירים משוחררים.17 הקורסים וההשתלמויות בוצעו, לרוב, על-ידי צוותי מומחים מבחוץ, וכספי הסיוע לצרכים אלה נועדו לממן את עלות שכרם.
לעתים, הושפע סדר העדיפויות של הקצאת הסיוע מסדר-היום הפוליטי של התורמות. כך, בסיוע האמריקאי שהועבר באמצעות הסוכנות לפיתוח בינלאומי (USAID) הכפופה למחלקת המדינה, ניתנה עדיפות לפרויקטים לפיתוח הדמוקרטיה (democratic development), כאשר הנהנים העיקריים היו הארגונים הלא-ממשלתיים, שהתאימו את עצמם, אם מרצון ואם מכורח, לסדר-היום של המממנים.18 עשרות רבות של וועידות, סדנאות וימי עיון נערכו על-ידי ארגונים אלה בנושאים כמו שלטון הרוב וזכויות המיעוט, או תפקיד האזרח והחברה האזרחית כגורמים המשלימים את מערכות השלטון. פעילויות אלו היוו המשך למאמץ שהחל בשנים שקדמו להקמת הרשות הלאומית הפלסטינית, להנחיל לחברה הפלסטינית את מושג השלטון התקין (אל-חכם אל-צאלח, good governance).י19
הרשות הפלסטינית לא השפיעה, כמעט, על סדרי העדיפויות של התורמות. בסבך הוועדות שהוקמו לשם תיאום בין התורמות לרשות לגבי העברת הסיוע, ייעודיו ואופן הקצאתו, רוכזו רוב הסמכויות והתפקידים העיקריים בידי נציגי הבנק העולמי, כשלנציגי פקדאר הייתה השפעה מצומצמת על קבלת ההחלטות.20 חולשת הצד הפלסטיני בתחום זה הושפעה גם מיריבויות ומתחים פנימיים בין המשרדים הכלכליים ברשות, בינם לבין פקדאר, ובין מחלקות שונות בפקדאר, ששיקפו, בין היתר, את העדרו של תכנון כלכלי ריכוזי לטווח ארוך ברשות.21
הטלת סגרים והגבלות אחרות שהנהיגה ישראל מטעמים ביטחוניים, גרמו נזקים למשק הפלסטיני. פועלים פלסטיניים רבים איבדו את מקומות עבודתם בישראל ומצוקת האבטלה המתמשכת פגעה במשקי-בית ובבתי-מלאכה, בסוחרים ובאנשי-עסקים.22 ההפסד המצטבר כתוצאה מהסגרים בשנים 1997-1993 היה גבוה פי שניים מכלל הסיוע שהעבירו התורמות לפלסטינים.23 בקרב התורמות נוצרה תחושה שהסיוע המועבר מטעמן אינו משיג את מטרותיו, להביא לשיקום הכלכלה הפלסטינית ולביסוסה,24 והדבר השפיע באורח שלילי על נכונותן להעביר את הסיוע.25
בצד הקשיים המתוארים, שמנעו מההנהגה הפלסטינית לממש את כוונותיה הראשוניות להפוך את המשק הפלסטיני לממסד כלכלי עצמאי, כשלה ההנהגה בניהול מדיניות כלכלית תקינה. בין התופעות של שחיתות מוסדית,26 בלטה תופעת המונופולים, שגרמה לריכוז עיקר העוצמה הכלכלית בידי קבוצה מצומצמת של בכירים פלסטיניים ופגעה ביכולת לקיים כלכלה חופשית.27 הנהגת הרשות אפשרה הקמת מונופולים כלכליים בתחומים כמו מלט, קמח, ברזל, על-ידי בעלי תפקידים בכירים ברשות, בכללם ראשי מנגנוני הביטחון, והקימה גופים כלכליים שנהגו כמונופולים רשמיים, ביניהם רשות הדלק ורשות הטבק. מאידך, ומול ההתנהלות הישראלית, שיטת המונופולים אפשרה לרשות לרכז בידיה את המידע על הרכישות שנעשו בישראל או דרכה, כמו דלק ומוצרים אחרים, כדי לקבל את מרב ההחזרים הכספיים מהמע"מ, המכס והבלו, שישראל גבתה. החזרים אלה היוו את עיקר ההכנסה של הרשות מהפעילות המונופוליסטית שנוהלה על-ידה ומטעמה.
השאיפה של הנהגת אש"ף לשוות לרשות הפלסטינית, מראשית כינונה, מאפיינים של מדינה בדרך וכוונתה להגיע לעצמאות כלכלית מתוך מחשבה כי בכך תהיה תלויה מידת עצמאותם המדינית של הפלסטינים – התבדתה. מאפייני המשק הפלסטיני לא השתנו במידה ניכרת בשנים הראשונות של השלטון העצמי (2000-1995) בהשוואה לתקופת השלטון הישראלי. במגזר הפרטי רוב המועסקים נותרו בתעשייה זעירה, בשירותים ובחקלאות. העדר השקעות, תפוקה נמוכה, רמת שכר נמוכה ותנאי עבודה ירודים, הוסיפו להיות סימני ההיכר הבולטים של המשק.28 לא נוצרו מקומות עבודה למצטרפים חדשים, למועסקים ותיקים ולאלה שאיבדו את עבודתם בישראל. המגזר הציבורי שהקימה הרשות, היה המעסיק הגדול במשק: בסוף 1996 מנו המועסקים בו כ-75 אלף, ובסוף 1997 עלה מספרם לכדי 100 אלף, שהיוו למעלה מ-17% מכלל כוח העבודה הפלסטיני;29 לשם השוואה, בתקופת שלטונה של ישראל הועסקו במשרדי המנהל האזרחי כ-6% בלבד מכוח העבודה הפלסטיני.30 המגזר הציבורי, שאינו יצרני במהותו, חרג בהיקפו מעבר לצורכי הרשות והגדיל את היקף ההוצאות הממשלתיות שרובן הוזרמו לתשלום משכורות. התוצאות השתקפו במדדים כמו ההכנסה לנפש, התוצר לנפש, היקף ההשקעות הפרטיות וחלקו של הייצוא בתל"ג. מדדים אלה עמדו בסימן ירידה בתקופה הנסקרת.31
בתנאים אלה בהם נוהל המשק הפלסטיני תחת השלטון העצמי, התאפשר פיתוח כלכלי וחברתי מוגבל בלבד, על אף הסיוע הזר. ריכוזיות המשק פגעה בפעילות המגזר הפרטי והגבילה את סיכויי הצמיחה הכלכלית משום שהיא מנעה תחרות, התייעלות והורדת מחירים בתחומים בהם הופעל משטר המונופולים. העדר גוף לתכנון כלכלי וחוסר תיאום בין המשרדים הכלכליים ברשות, מנעו גיבוש מדיניות כלכלית ותכנון כלכלי לטווח בינוני וארוך.32 ד"ר סמיח אל-עבד, מנכ"ל המשרד לתכנון ולשיתוף-פעולה בין-לאומי, הסביר כי קשיי הפיתוח החברתי נובעים, בין היתר, מהיקף מצומצם של בניית מעבדות, מכוני מחקר מדעיים, מרכזים טכנולוגיים וספריות ציבוריות, ומחסור במורים, רופאים, אחיות ועובדים סוציאליים.33
מעבר לכל אלה, המשיכה להשפיע על הפיתוח הכלכלי והחברתי גם עובדת היות החברה מסורתית, שהחקלאות נותרה מקור עיקרי של תוצרתה ושל הייצוא שלה, למרות הירידה שהייתה במשך שנות הכיבוש במספר החקלאים. בהעדרם של סמכות-על ומדיניות פיתוח חברתית מקיפה ובעלת ראייה ארוכת טווח נמשך, במידה רבה, המצב ששרר תחת הממשל הצבאי הישראלי: חולשת התאום בתחומי הפעולה בין הגופים האזרחיים בסקטור הציבורי והסקטור הפרטי, צמצמה את התפקיד שיכלו למלא המוסדות וארגוני הסיוע החברתיים, המקומיים והזרים, בתחום הצמיחה החברתית.
כלכלת השלטון העצמי שהתאפיינה במשק ריכוזי, מגזר ציבורי מנופח ובלתי יעיל, ומדיניות מונופולים, לא הביאה לצמיחה כלכלית ולשיפור ברווחת האוכלוסייה. הסיוע הבין-לאומי שנמשך כחמש שנים לא השיג את מטרותיו לכונן כלכלה משופרת, ממשל דמוקרטי יעיל והשתלבות בפיתוח האזורי. התוכניות שגובשו על-ידי כלכלנים ואנשי אקדמיה מ"הפנים"34 וכן המודל הסינגפורי עליו דיברה ההנהגה הפלסטינית נותר בגדר אשליה מרוחקת. משבר הציפיות שנוצר בקרב האוכלוסייה מצא ביטוייו בשיח ציבורי ביקורתי ובירידה ברמת התמיכה בתהליך המדיני. יחד עם זאת, המשבר לא הביא, כמעט, להתלכדות ציבורית מלמטה של כלכלנים, חקלאים, אנשי תעשייה ושירותים, כדי לשנות את פני הדברים.
1ראה מחקרים מקיפים בנושא סיוע החוץ לרשות הפלסטינית שהופיעו בפרסומי מרכז ירושלים למדיה ולתקשורת (JMCC):
Jerusalem Media & Communication Center, Foreign Aid and Development in Palestine (East [(יJerusalem: JMCC, Phase II Report, 1997) [hereinafter: JMCC, Foreign Aid (1997;
Jerusalem Media & Communication Center, Foreign Aid and Development in Palestine (East [(יJerusalem: JMCC, 1999) [hereinafter: JMCC, Foreign Aid (1999.
2אריאן אל-פאצד, "אל-תדח'ל אל-א'רובי פי פלסטין: אהו סיאסי אם מאלי", אל-סיאסה אל-פלסטיניה (נאבלס: מרכז אל-בחות' ואל-דראסאת אל-פלסטיניה, חורף 1998), עמ' 41-40.
3על המבנה המורכב של המנגנון להעברת הסיוע לפלסטינים ראה: Rex Brynen, "International Aid to the West Bank and Gaza: A Primer", Journal of Palestine Studies (Berkeley: University of California Press, Vol. xxv, No.2Winter 1996), pp. 46-53.
4ראה נוסח ההחלטה של ערפאת בדבר הקמת פקדאר ב: פלסטין אל-ת'ורה (ניקוסיה, גיליון מס' 961), 14 דצמבר 1993, עמ' 9-8.
5יThe World Bank, Emergency Assistance to the Occupied Territories (Washington, D.C., 2 Volumes, March 1994).
6ראה מזכר של מנהל המחלקה הכלכלית באש"ף לתוכנית לקבוצה האירופית בעניין ציפיות הפלסטינים מפירות השלום ומשיתוף הפעולה הכלכלי האזורי, ובכללן הגעה לעצמאות כלכלית, ב: מג'לת אל-דראסאת אל-פלסטיניה (בירות: מוא'ססת אל-דראסאת אל-פלסטיניה, גיליון מס' 16, סתיו 1993), עמ' 326-319; אל-סלטה אל-וטניה אל-פלסטיניה, "אסטרטג'ית אל-תנמיה פי פלסטין" (עזה: דצמבר 1995) [להלן: אל-סלטה אל-פלסטיניה, "אסטרטג'ית אל-תנמיה"].7יProtocol on Economic Relations , Paris, 29 April 1994; Rex Brynen, Hisham Awartani and Clare Woodcraft, Donor Assistance in Palestine (A report prepared for the CIC (NYU)/SSRC "Pledges of Aid" project, April 1998) [hereinafter: Brynen, Awartani and Woodcraft, Donor Assistance], pp.16-17. על ניתוח ההסכם הכלכלי הישראלי-פלסטיני, פרוטוקול פריז, מזווית הראייה הפלסטינית ראה: אדארת אל-עלאקאת אל-אקתצאדיה אל-ח'ארג'יה, "אל-אתפאק אל-אקתצאדי אל-פלסטיני אל-אסראא'ילי", אקתצאדנא (ללא ציון מקום, וזארת אל-קתצאד ואל-תג'ארה, מס' 1, מאי 1997), עמ' 14-10.
8יRabah, J., "Palestinian Employment: Challenges and Prospects", Jerusalem Media & Communication Center (East Jerusalem: JMCC ,2000) [hereinafter: Rabah, "Palestinian Employment"], pp. 32-33.
9יYitzhak Gal, "The Palestinian Economy Under Arafat and Beyond"(Presentation to the Dayan Center Forum, Tel-Aviv University, January 2005).
10במחקר שנערך על-ידי לשכות המסחר הפלסטיניות נאמדה עלות המסחר לחברה פלסטינית בכ-30% יותר מאשר לחברה ישראלית.
11כלומר, השוואת הגורמים הכלכליים המשפיעים על הכלכלה בשני משקים שונים על מנת למנוע עיוותים. הרמוניזציה מתבצעת בעיקר בתחום המסים והמכסים על מנת למנוע עיוותים במכס.
12יRex Brynen, "The (very) Political Economy of the West Bank and Gaza: Learning Lessons About Peace-Building and Development Assistance" (McGill University: Montreal Studies on the Contemporary Arab World, March 1995).
13יBrynen, Awartani and Woodcraft, Donor Assistance, pp. 49-83.
14יJMCC, Foreign Aid (1999), p.13; המשרד לתכנון ולשיתוף-פעולה בין-לאומי פרסם בסוף 1996 דו"ח לפיו בשנים 1996-1994 הועברו 1.58 מיליארד מן ההתחייבויות. אל-נהאר, 22 נובמבר 1997.
15על חלוקת הסיוע לייעודים ומגזרים שונים ראה: Brynen, Awartani and Woodcraft, Donor Assistance, pp. 83-98.
16יJMCC, Foreign Aid (1999), p. 62-66.
17יBrynen, Awartani and Woodcraft, Donor Assistance, pp. 88-89.
18יIbid., pp. 89-91; ביקורת על התועלת השולית שהייתה בסיוע לתחום זה ראה: Aisling Byrne, "Manufacturing Consent in Post-Oslo Palestine", News from Within (Vol. XII, no. 11, December 1996).
19על המאמץ להנחיל את מושג השלטון התקין (אל-חכם אל-צאלח, (good governance לחברה הפלסטינית עם הקמת הרשות הלאומית הפלסטינית ראה: Hammami, "Professionalisation of Politics", p. 51.
20יJMCC, Foreign Aid (1999), p. 47-48.
21יIbid., pp. 71, 74.
22אורה קורן, "מזרח תיכון חדש ומובטל", גלובס, 17 דצמבר 1997; "8.8 מליון דולאר אל-ח'סארה אל-יומיה ללצאדראת אל-פלסטיניה ג'ראא' אל-טוק אל-אמני", אל-קדס, 4 ינואר, 1998.
23יIbid., p. 79.
24עמירה הס, "המדינות התורמות מתלוננות: התמיכה הכספית שלנו רק מקלה על נזקי הסגר", הארץ, 9 ספטמבר 1997.
25על הקשיים שנערמו על העברת ציוד ואספקה עבור הרשות בשל הבדיקות הביטחוניות של ישראל, ראה דברי ד"ר נצר עבד אל-כרים, דיקן הפקולטה לכלכלה באוניברסיטת אל-נג'אח, ב: אל-איאם, 3 ינואר 1998; Rex Brynen, "Buying Peace? A Critical Assessment of International Aid to the West Bank and Gaza", Journal of Palestine Studies (Berkeley: University of California Press, Vol. xxv, No. 3, Spring 1996), pp. 89-87.
26ראה ראיון עם נביל שעת', שר התכנון ושיתוף-הפעולה הבין-לאומי ברשות הפלסטינית, בו הודה בקיומה של שחיתות מוסדית: אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 27 אוגוסט 1997.
27ביקורת על מדיניות המונופולים ראה במאמר מאת תופיק אל-חאג'ז, שהיה בעברו חבר מפלגת העם הפלסטינית, ב: אל-קדס, 25 ספטמבר 1995.
28על מאפייני המשק הפלסטיני ב-1997, ראה נתוני מכון MAS לחקר המדיניות הכלכלית של פלסטין, Palestine Economic Policy Research Institute , שהתפרסמו ב: אל-איאם, 3 ינואר 1998.
29נתונים על מצב התעסוקה בתקופה זו ראה: הלאל, אל-נט'אם אל-סיאסי בעד אוסלו, עמ' 163-159.
30ראה: מיה רוזנפלד, "מצב מעבר מתמשך שסופו אינו נראה לעין – עיון ביקורתי במחקרים פלסטיניים חדשים על כלכלה, חברה ומשטר ברשות הפלסטינית", סוציולוגיה ישראלית (כרך ג', חוברת מס' 1, תשס"א-2000) [להלן: רוזנפלד, "מצב מעבר מתמשך"], עמ' 171.
31יJMCC, Foreign Aid (1999), p. 76-78.
32ראסם ח'מאיסי, נחו אח'תיאר אסתראתיג'יה ללתנמניה אל-חצ'ריה אל-מדניה פי פלסטין אל-דולה (נאבלס: מרכז אל-בחות' ואל-דראסאת אל-פלסטיניה, יולי 1995).
33אל-איאם, 20 נובמבר 1997.
34סמיר צראץ, "ארבעה אקתצאדיין מן אל-אראצ'י אל-מחתלה ינאקשון: אל-אקתצאד אל-פלסטיני פי ט'ל אל-חכם אל-ד'אתי", מג'לת אל-דראסאת אל-פלסטיניה (בירות: מוא'ססת אל-דראסאת אל-פלסטיניה, מס' 40, 1999), עמ' 169-141.
35אחמד רבאעיה, "אל-אקתצאד אל-פלסטיני: נט'אם חר אם אקתצאד מוג'ה?", אל-סיאסה אל-פלסטיניה (גיליון מס' 21, 1999), עמ' 187-181; אריאן אל-פאצד, אל-דח'ל אל-אורובי פי פלסטין: אהו סיאסי אם מאלי?", אל-סיאסה אל-פלסטיניה (מס' 17, 1998), עמ' 49-30.
